בשבת זו אנו פותחים בקריאת ספר דברים (הנקרא גם בשם: "משנה תורה"). ספר דברים נחשב לספר המוסר הראשון בארון הספרים היהודי.

כתב ה"שם משמואל" על "היהודי הקדוש", הלא הוא רבי שמחה בונים מפשיסחא:

נעמוד על נקודה אחת מפרשת השבוע שניתן ללמוד ממנה הדרכה מוסרית, מהפסוק המתאר את המלחמות שעם ישראל עבר בכניסה לארץ: "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת".

לכאורה הפירוט בפסוק הוא מיותר. מדוע חשוב לנו לדעת איפה בדיוק ישבו עוג וסיחון? מה זה רלוונטי לפה?

רבי צדוק הכהן מלובלין ביאר זאת כהדרכה של התורה בעבודת המידות (פרי צדיק, ג'):

רבי צדוק מבאר, שסיחון היושב בחשבון ועוג היושב באדרעי, מבטאים שני סוגים של יצר הרע שיש להתמודד איתם:

א. "סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" -　 סיחון מציין את יצר הרע המתייחס לעולם המחשבתי של האדם (לשון – חֶשְׁבּוֹן). היצר שמונע מהאדם לחשב חשבונו של עולם, להתבונן אל העתיד והתכלית. אין האדם מקדיש פנאי להביט על מגמת חייו, והסביבה המקיפה אותו משקעת אותו בחיי ההווה. ההתעסקות ב"כאן ועכשיו" סוחפת אותו באופן מוחלט.

ב. "עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת" - רש"י פירש את המילה עַשְׁתָּרֹת: "המלך קשה והמדינה קשה... לשון צוקין וקושי". מכאן דרשו שעוג מציין סוג אחר של יצר. לא היצר הנוגע למחשבה ולשכל, אלא לעולם המעשי. האדם עלול להתמכר לכוחות המעשה, ולעוצמה שהוא מקבל מהם. העיסוק האינטנסיבי בעולם המעשה, נותן לו תחושה שזה כל העולם.