ומזה יש ללמוד הוראה בעבודת השי"ת:

כאשר ישנם ענינים כאלה שהגדולים שבדור שותקים ואינם אומרים דבר, הנה לא כל פעם מורה הדבר שלא צריכים לעשות מאומה ואפשר להתחמק מזה.

אלא יש לדעת, שאם יכול לעשות משהו בדבר, עליו לעשותו, ומה שגדולים ממנו אינם אומרים מאומה, אולי הסיבה לכך היא רק "כדי שיטול את הראוי לו", היינו, שמלמעלה רוצים שהוא דווקא יתעסק בדבר זה. ולכן אין אחרים מתעסקים בזה, מפני שזהו ענין שהוא דווקא צריך לפעול בו.

ובמילא, כאשר בא ענין לידו שאין מישהו מתעסק בה, אין לעשות חשבונות, אלא יש לעסוק בו במסירות נפש ומלמעלה יתנו לו את כל הכחות הדרושים שיוכל להצליח בדבר.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 342)

ויש לבאר ששני פירושים אלו ברש"י קשורים אחד לשני:

ישנם כאלו אשר עבודתם את הקב"ה נדמית ל"עפר" כפשוטו, שהם בשפל המדריגה שאין למטה ממנו, ועלולים לחשוב שאין להם קשר להקב"ה, ועל זה נאמר "מי מנה עפר יעקב" – "דעדקיא דבית יעקב", שגם הם חביבים לפניו ית', כי על אהבת השי"ת לישראל נאמר "נער ישראל ואוהבהו", והיינו, שאהבתו לישראל היא כמו אהבת אב לבנו הקטן - "דעדקיא" - שאהבה זו אינה תלויה בדבר, אלא אוהב את כל אחד מישראל, מבלי כל חילוק ביניהם.

ועל כן, גם אותם הקטנים ופחותים, הנה המציא להם אבינו שבשמים דרכים להיתקן בהם, והם הם "מצוות שמקיימין בעפר":

"אפר פרה" – גם מי שנטמא בטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה, והיינו, שנפסק לגמרי הקשר והחיבור שלו למקור החיים ית', הנה עדיין בנו של הקב"ה הוא, ומצד היותו "נער ישראל" אוהבו הקב"ה, וממציא לו דרך להיטהר ולהתקשר מחדש למקור חיותו חיי החיים ב"ה.

"ועפר סוטה" – אף מי שנראה אשר "ותמעול מעל באישה" – "בעלה זה הקב"ה", נותן גם לו הקב"ה "עפר סוטה", להתכפר ולהיטהר לפניו, כי גם הוא אהוב לפניו תמיד, באהבה טהורה כאהבת האב לבנו הקטן.