התקשורת הישראלית פיתחה למדרגת אמנות את הטכניקה של הסטת נושא הדיון על-ידי עשיית שערורייה מזוטות. בכל פעם שאדם משמיע טענה שלא נוח להתמודד איתה, נטפלים לאיזו התבטאות שלו או לאמירה שולית כלשהי, ובינתיים שוכחים לגמרי את העניין העיקרי.

במשפט בייליס המפורסם השתמשו בטכניקה הזאת. בהיכל בית המשפט נערך דיון רציני על ...בול שהודבק הפוך. התובע טען שיש לפסול את כל המסמכים שהוגשו מטעם ההגנה, מכיוון שכאשר נשלחו בדואר הודבק על המעטפה בול הנושא את דיוקן הצאר כשהוא הפוך. גם זו דרך להסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות.

הסערה התקשורתית סביב דבריו של הרב יגאל לוינשטיין נועדה אף היא להסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית שהניח על השולחן. ואכן השיטה פעלה, ומי בכלל עוסק בסוגיה שהעלה לדיון; הכול עוסקים בשאלה אם בחר להשתמש במילה הנכונה ובמינוח המדוייק.

אבל הבעיה היא בעיה אמיתית וחובה לעסוק בה. גורמים מסויימים גילו בשנים האחרונות כי צה"ל יכול לשמש כר נוח להחדרת עמדותיהם ההרסניות, ומאז הם מפעילים מערכות רחבות היקף שנועדו לחנך מחדש את החיילים הצעירים ולנטוע בהם את השקפת עולמם הליברלית והמתבוללת.

המערכה מתנהלת בשני ראשי חץ: גורמים ליברליים, המקבלים מימון זר, הקימו מכונים ומדרשות והצליחו להגיע לשיתופי פעולה עמוקים עם חיל החינוך של צה"ל, וכך חושפים את החיילים לשטיפת מוח שיטתית. בתוך כך הם מנהלים מִתקפה לדחיקת רגליהם של גורמים דתיים ולמניעת פעילויות יהודיות מסורתיות בקרב החיילים.

תחקירים שפורסמו בשנים האחרונות, בדבר עומק החדירה של אותם גורמים לתוך מערכות החינוך בצה"ל, צריכים לעורר זעזוע ודאגה עמוקים. חיילים וקצינים בעלי עולם ערכים יהודי מוכנסים למכבש לחצים אדיר, והם מבינים שאם רצונם להתקדם בצבא, עליהם לשתוק או להתיישר על-פי עולם הערכים הליברלי.

כשבודקים את המסרים שאותם גורמים מעבירים לחיילי צה"ל, מתברר שלפנינו כל העמדות המוּכרות של השמאל הרדיקלי: קעקוע תחושת הצדק שלנו; טיפוח בוז כלפי האמונה כי ארץ ישראל היא נחלת אבותינו ומתת הבורא; טפטוף מתמיד של המנטרה כי אי-אפשר לנצח "עם הנלחם על חירותו"; הפיכת הזהירות מפגיעה בבלתי-מעורבים למטרה עליונה, מעל לצורך להגן על חיי חיילינו.

הגורמים האלה גם מתיימרים ללמד יהדות, וה'יהדות' שלהם היא כמובן זו של התנועות הליברליות, שאינן מאמינות בקדושתה של התורה ובהיותה תורת חיים. חיילים דתיים נאלצים לשמוע דברי כפירה ואפיקורסות, ואין פוצה פה.

זו הבעיה האמיתית שהציף הרב לוינשטיין, ואותה צריך להעמיד על סדר היום ולא להרפות ממנה. חיילים הנחשפים לשטיפת המוח הזאת צריכים לספר עליה בבית, והוריהם צריכים להרים קול זעקה. צריך לחשוף את דמותם של המרצים, המוזמנים להופיע לפני חיילים; להוציא לכלי התקשורת את התכנים המושמעים באוזני החיילים; לשגר מכתבי מחאה לראשי צה"ל ולאישי הציבור. הגיע הזמן לפקוח עיניים ולהפסיק לשתוק.

הננו מזכירים לציבור את קריאת הרבי מליובאוויטש לפני ארבעים שנה להוסיף בימי בין המצרים בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש – בתורה שבכתב (פרשיות תרומה, ויקהל-פקודי; יחזקאל פרק מ-מג), בתורה שבעל-פה (מסכת מידות) ובהלכה (הלכות בית הבחירה לרמב"ם). על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

בימים שני-רביעי, י"א-י"ג במנחם-אב, תתכנס במלון ניר עציון שבמורדות הכרמל הוועידה השנתית העשרים ושמונה של המחנכים, שמארגן המרכז החינוכי-חסידי שעל-יד צעירי חב"ד. הרב נפתלי רוט , מנהל הוועידה, אומר כי השנה יעמוד במרכז הוועידה הנושא: "ליראה את ה' – השרשת יראת שמים בתלמידים", כחלק מהיותה של השנה שנת 'הקְהֵל'. לפרטים 025000770.

חכמי המשנה נחלקו בעניינו של יום תענית שחל בשבת. רבי יהודה אומר "הואיל ונדחה יידחה", ואילו חכמים חולקים עליו. מה עומד ביסוד המחלוקת ביניהם? נראה שהדיון עוסק בשאלה אם דחיית התענית ליום ראשון משמעה העתקת הצום לגמרי, או שזו השלמה בלבד של החובה לצום, ואילו תאריך הצום המקורי נותר בשבת.

רבי יהודה סבור שאי-אפשר לנתק את התענית ממועדה המקורי, ולכן הצום ביום ראשון הוא 'תשלומין' בלבד לצום המקורי שנדחה. לעומתו חכמים סבורים שהעתקת התענית היא מלכתחילה, וכל ענייני הצום מועתקים ליום ראשון.

אלא שקשה לומר שזה ההסבר בדברי חכמים. הלוא בשלחן ערוך נפסק במפורש שצום דחוי קל יותר. למשל, כאשר צום תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון תגרום ברית מילה להפסקת הצום אצל בעל הברית – "אינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא". ואולם כאשר הברית חלה בתשעה באב עצמו ימשיך בעל הברית בצום עד הערב.

אם דעת חכמים היא שהצום מועתק באופן מלא ליום ראשון, איך אפשר להתיר להפסיק את הצום לרגל ברית? מכאן שלכל הדעות צום נדחה אינו חמור כמו צום במועדו המקורי, אלא שהמחלוקת בין רבי יהודה לחכמים היא על משמעותה של ה'דחייה' עצמה.

בתענית שני עניינים: יום התענית, וחובת הצום של האדם . במקרה של צום דחוי חכמים סבורים שעניינו של יום התענית נותר במועדו המקורי, בשבת, ואילו ההיבטים הנוגעים באדם נדחו ליום ראשון. לעומתם, רבי יהודה סובר שגם עניינו של יום התענית נדחה.

ועדיין נשאלת שאלה: איך סבורים חכמים שבשבת קודש יש ממהות יום התענית, והלוא יום השבת אסור בתענית מן התורה, ואף יש להרבות בו באכילה ושתייה. וכי אפשר לומר שיש כאן 'תענית'?

אלא שהנביא ישעיהו מגדיר את התענית "יום רצון לה'". גם הרמב"ם כותב שהצומות נועדו "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה". "יום רצון" זה מתגלה על-ידי הצום. משמעותו האמיתית של הצום אינה העינוי שבצום כשהיא לעצמה, אלא הקִרבה לקב"ה שבאה בעקבותיו.

"את קרבני לחמי לאִשַי" (במדבר כח,ד). מהו "קרבני", הקרבן האמיתי? – זה "לחמי", הלחם, שנותנים "לאִשַי", לאנשים שלי, לבניי, היינו לצדקה.

"עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כח,ו). בגמרא (מנחות קו) נאמר שבזמן שאין בית המקדש קיים, הקורא בפרשת הקרבנות כאילו הקריב קרבן. לכן תיקנו לומר בתפילה את פרשת תמיד בכל יום. זהו שנאמר "עולת תמיד" – כיצד תהיה תמיד, אף בזמן שאין בית המקדש קיים, על-ידי "העשויה בהר סיני" – על-ידי התורה שניתנה בהר סיני.

"אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כח,ח). "אשה", כאשר אדם עובד את ה' בחמימות ובהתלהבות, הרי זה "ריח ניחוח לה'".

"עולת חודש בחודשו" (במדבר כח,יד). בכל חודש מאיר צירוף אחר משנים-עשר צירופי שם הוי-ה. הקרבנות של כל ראש חודש עולים למעלה על-פי הצירוף של חודש מסויים זה.

אמנם בכל ראש חודש הקריבו אותם קרבנות, אבל הכוונה השתנתה על-פי הצירוף של אותו חודש. כפי שמצאנו בקרבנות הנשיאים, שכולם הקריבו אותם קרבנות, אבל לכל נשיא הייתה כוונה אחרת.

"ריח ניחוח לה'" (במדבר כח,ח). מביא רש"י: "נחת רוח לפנַי שאמרתי ונעשה רצוני". עניין זה נאמר בקרבנות דווקא אף שכל המצוות גורמות גילוי אור בנשמה, אלא שאין גילוי זה נראֶה וניכר בעולם. שונה מצוות הקרבת הקרבנות, הגורמת לירידת אש מן השמים, גילוי הנראה במוחש בעולם, על המזבח.

"שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח,ג). אדם מישראל צריך להעלות על ליבו בכל יום שני תמידים: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ו"חטאתי נגדי תמיד".

"ושעיר עיזים אחד לחטאת לה'" (במדבר כח,טו). אמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש, שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: יהא זה כפרה עליי, על שמיעטתי את הירח.

כאשר נתמנה רבי משה טייטלבוים, בעל 'ישמח משה', לרבה של העיר אוהלי שבהונגריה סיפרו לרבי יצחק-אייזיק מקאליב שרבי משה מצפה מאוד לביאת המשיח. הגיב רבי יצחק-אייזיק: "אם ארצה, אוכל להחיש את בואו".

הגיעו הדברים לאוזני רבי משה, ומיד נסע לקאליב ונכנס כרוח סערה לביתו של רבי יצחק-אייזיק וזעק: "אם אמנם ביכולתכם הדבר, למה אתם משתהים!".

השיב רבי יצחק-אייזיק: "על משה רבנו נאמר 'בכל ביתי נאמן הוא'. הקב"ה מגלה לצדיקים הקרובים אליו סודות מכבשונו של עולם, והוא סומך עליהם שישתמשו בהם על-פי רצונו. כרגע רצון ה' לעכב את הגאולה, ואין בכוחי לפעול נגד רצונו. ולכן לא גילו זאת לכם, כי אתם, ברוב תשוקתכם לגאולה, לא תוכלו להתאפק"...

כאשר נחום גורביץ' אושפז בעקבות התקף כיב קיבה קשה, נשמה משפחתו לרווחה. במציאות של הימים ההם, ימי מלחמת העולם השנייה, היה מוטב לו לבלות במיטת אשפוז מלהיות לוחם בצבא האדום.

נחום שימש קצין אספקה בצבא הרוסי. התפקיד היה כרוך בסכנה, שכן לא אחת הפציצו הגרמנים את מחסני האספקה, אך היה בו גם יתרון גדול – הייתה לו גישה חופשית למזון. כך היה יכול לשמור על הכשרות.

נחום דאג לא רק לעצמו. כאשר שמע על יהודי בסביבתו, דאג לו למזון. לא אחת הציל חיים פשוטו כמשמעו. ליהודים רבים הוא היה מלאך הצלה.

עתה, כאשר אושפז, הייתה אשתו, בתיה, דואגת לו למזון כשר. אלה היו ימי רעב ומחסור, אך היא הצליחה, ברוב תושייה, להבטיח למשפחתה מזון. עם פרוץ המלחמה קנתה כיכרות לחם רבות, פרסה אותן לפרוסות ועשתה מהן צנימים. כך היה לבני המשפחה מלאי מזון לימים הקשים.

לצידו שכב עוד חייל יהודי. בין השניים נקשרה ידידות. שלוש פעמים בשבוע זכה נחום לביקור של רעייתו. היא טרחה והכינה בעבורו ארוחה טובה, ולא חסכה במאמצים לבוא אליו.

המלחמה נסתיימה. משפחת גורביץ' הודתה לבורא העולם על שכל בניה נותרו בחיים, בשעה שהמוות והשכול נגסו בכל פינה. כעת ניסתה להימלט מרוסיה הקומוניסטית. ההורים השיגו דרכונים פולניים מזוייפים, ובעזרתם הצליחו בשנת תש"ו (1946) למלט את המשפחה, מתוך התחזות לפליטים פולנים. בהמשך היגרה המשפחה לאוסטרליה.

חלפו שנים. מוליק, בנם של נחום ובתיה, נשא אישה והקים משפחה. כאשר נולדו להם שני ילדים החליטו לעלות לארץ. עם עלייתם התגוררו בביתו של קרוב משפחה בירושלים. מוליק מצא עבודה, וכעבור זמן מה החלו לחפש דירה משלהם.

הם מצאו דירה הולמת, אך הכסף שברשותם לא הספיק לקנייתה, והיה עליהם ללוות כספים רבים. כדי לקבל את ההלוואה נדרשה ערבות מטעם הסוכנות היהודית.

פעם אחר פעם נסע מוליק למשרדי הסוכנות היהודית בתל-אביב, אולם בכל פעם שב ריקם. הפקידים דחו אותו שוב ושוב, בתואנות שונות. הוא לא אמר נואש. אחרי כל דחייה שב והטריח את עצמו בנסיעות הארוכות מירושלים לתל-אביב, וחש היטב על בשרו את מעללי הבירוקרטיה.

זה היה בעוד ביקור, שכבר נהפך לשגרתי, של מוליק במשרדי הסוכנות. הפקידים כבר הכירו את העולה החדש שמנסה את מזלו שוב ושוב. גם למוליק עצמו לא היו ציפיות מרובות. אלא שהפעם נתקל בפקיד חדש, שאותו לא ראה קודם לכן. הדבר עורר בו תקווה כלשהי. זו התגברה כאשר הפקיד נטה לו חביבות יוצאת דופן. הוא קיבל אותו במאור פנים והתעניין בשלומו.

"ספר לי בבקשה על עצמך", ביקש הפקיד. "היכן נולדת?".

"ברוסיה", השיב מוליק.

"אך בדרכון שלך כתוב שנולדת בפולין!", תמה הפקיד.

"זה היה דרכון מזוייף", השיב מוליק. "בזכותו הצלחנו להיחלץ מברית-המועצות".

"מעניין", אמר הפקיד, בעודו מעלעל בדפי הדרכון. "גם אני יליד רוסיה. הייתי חייל בצבא האדום, ובימי המלחמה אושפזתי. במיטה שלצידי שכב חייל בעל שם משפחה כשלך. אני זוכר שאשתו הייתה מקפידה לבקר אותו תכופות, כדי להביא לו מזון כשר".

"זה היה אבי!", נזעק מוליק בהתרגשות, "והאישה שביקרה אותו הייתה אמי. פעם אחת אף הצטרפתי אליה לביקור".

הפקיד הביט נדהם במוליק, מנסה לעכל את משמעות המפגש המפתיע. כשהתעשתו השניים, החליפו פרטים נוספים. הפקיד שמח לשמוע שהמשפחה עברה בשלום את תלאות המלחמה.

"אתה יודע מה עשה אביך במזון הכשר שהביאה לו אמך, אחרי שנפרדה ממנו והלכה?", שאל את מוליק.

"מן הסתם מיהר לאכול אותו, שכן שום דבר אחר לא בא אל פיו. אבא שמר כשרות בכל תנאי, במסירות נפש אמיתית", השיב מוליק.

הפקיד הניד בראשו בשלילה. "לא", אמר, "הוא היה מתחלק איתי במזון הכשר, כדי שגם אני אוכל מזון כשר בלבד!".

הפעם היה תורו של מוליק להיאלם דום. אביו מעולם לא סיפר לו על כך...

"וכעת הבה ניגש לעניין שלשמו באת", קטע הפקיד את מחשבותיו. "מה אתה צריך?".

"נדרשות ממני חמש חתימות כדי שההלוואה תאושר", הציג את בקשתו בפעם המי-יודע-כמה.

"המתן כאן", הורה לו הפקיד ויצא מן החדר.

כעבור כמה דקות שב הפקיד ובידיו הטפסים חתומים. ההלוואה אושרה.

בשעה 22:40, ביום חמישי שעבר, עמד הרב יוסף-יצחק פינסון, שליח חב"ד בניס שבצרפת, בעיצומו של שיעור תורה שמסר. יללות אמבולנסים קטעו את השיעור. הרב הבין שדבר מה חריג אירע. כשיצא לרחוב ראה שוטרים רבים, והללו הורו לו שלא לצאת כי המצב מסוכן.

פיגוע הענק התרחש במרחק חמש דקות הליכה מבית חב"ד שהוא מנהל. באותו רגע הוא חשב על המדריכות במחנה הקיץ שהוא מפעיל, שהיו אמורות להיות בסביבה. "יצרתי מיד קשר ונרגעתי כששמעתי שלא נפגעו, וכי הן מסתתרות במרתף של מסעדה סמוכה", משחזר הרב פינסון. רק לאחר שעה וחצי הורשה לצאת ממתחם בית חב"ד ולהחזיר את המדריכות למחנה הקיץ.

מתברר כי המדריכות ניצלו בנס גדול. הן ראו הכול ונמלטו במהירות. "הבנות היו בהלם מוחלט. כמעט התעלפו", הוא מספר. "המראות המזעזעים שראו היו קשים. הודינו לה' שלא נפגעו. בתחילה הייתה מחשבה להחזירן לביתן, אבל הן התעקשו להמשיך ולהדריך במחנה הקיץ, שבו מבלים יותר ממאתיים ילדים".

השנה יציין הרב פינסון (65) ארבעים שנות שליחות בניס. הוא השליח הראשי של הריביירה　הצרפתית, בדרום-מזרח צרפת. ביום שלישי השבוע, י"ג בתמוז, הוא אמור לחנוך פתיחת בית חב"ד חדש באי קורסיקה.

כשלושים אלף יהודים מתגוררים בניס, ובעבורם פועלים בעיר שלושה בתי חב"ד, בית ספר שבו לומדים כשלוש-מאות תלמידים, מסעדה יהודית, מרכז תוסס לצעירים, מקווה מהודר, 'טנק' מבצעים מיוחד, פעילות ייחודית לנשים ועוד.

לדברי הרב פינסון, החיים בניס נמשכים. "חוץ מהרחוב שבו התרחש הפיגוע העיר חזרה לשגרה", הוא מספר. אנחנו תופסים אותו בסיומו של טקס רשמי, המציין את יום השואה בצרפת. הוא נשא דברים לצד ראש העיר. "יש כיום בצרפת הרבה יותר הבנה למתחולל בארץ. ראש העיר התבטא: 'כשיש פיגוע בישראל – זה כמו פיגוע בניס, ולהפך'. כשפוגעים ביהודי בעולם, פוגעים בפועל גם בצרפת".

בעקבות הפיגוע חזרו ונשמעו הקולות הקוראים ליהודי צרפת לעלות ארצה. "הקו שלנו לא השתנה לאורך כל שנות פעילותנו", מבהיר הרב פינסון. "אסור בשום אופן לעזוב בגלל פחד, כי מנוסה כזאת מסכנת את שלומם של היהודים שעדיין אינם יכולים לעלות. צריך לעלות לארץ מתוך שיקול דעת, ואנחנו מנסים לסייע לעולים גם בקליטתם בארץ".

ביום שהתרחש בו הפיגוע נערך בבית שמש כינוס בוגרים של תלמידי בית הספר בניס, המתגוררים בארץ. רעייתו הייתה אורחת הכבוד בכינוס. הוא עצמו היה אמור להשתתף גם כן, אך ברגע האחרון ביטל את טיסתו, בשל אילוץ טכני. בדיעבד, נוכחותו בעיר הייתה חשובה לחיזוק הקהילה ברגעים הקשים. "אנחנו ממשיכים בשליחותנו, ביתר שאת וביתר עוז", הוא אומר בסיום השיחה.

יש קהילות (כגון הנוהגות על-פי האר"י ז"ל) הנמנעות מלברך 'שהחיינו' גם בשבתות של 'בין המצרים'. הפוסקים חלוקים ביניהם בשאלה אם גם בשבת זו נמנעים מכך; ומנהג חב"ד להקל בזה. הרבי מליובאוויטש הביע ספק אם יש להתחיל כבר בשבת זו את לימוד ענייני בית הבחירה, כפי שהנהיג ב'בין המצרים'.

הפטרת השבת ("ויד ה' היתה אל אליהו") שייכת לפרשת פינחס, ואינה מן ההפטרות של 'בין המצרים'.

נער שמגיע למצוות במוצאי השבת (כלומר, שנולד בי"ח בתמוז) חייב בכל-זאת לצום ביום ראשון, בצום הנדחה, אף-על-פי שבי"ז בתמוז עדיין לא היה בן חיוב.

מכיוון שהצום נדחה, אם חלה ברית מילה ביום ראשון, הורי התינוק, המוהל והסנדק מתפללים מנחה גדולה (במרכז הארץ אחרי 13:22), אומרים בה 'עננו' ויכולים לאכול אחר-כך (אבל סעודה לקרואים – עושים רק בלילה). ואולם רבים נמנעים מזה, וכן נהוג בין חסידי חב"ד. כמו-כן יש מקום להקל יותר גם בעניין חולה ויולדת.

מותר לאכול ולשתות במוצאי השבת עד עלות השחר (מי ששוכב לישון ורוצה להשכים לפני עלות השחר כדי לאכול או לשתות – אם בדרך כלל אינו נוהג לשתות מיד בקומו בבוקר, צריך להתנות לפני שכבו לישון שאינו מקבל עליו את התענית עד עלות השחר).

מי ששכח ואכל בצום, יפסיק מיד ברגע שנזכר שהיום צום, ויוסיף לצום עד סוף היום. הצום מסתיים (במרכז הארץ) בשעה 20:09.