המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען נרשמו בתודעה היהודית כחוטאים, כמוציאי דיבת הארץ רעה וכמי שהביאו על בני ישראל אסון. בגללם נשאר העם במדבר ארבעים שנה. המרגלים מסמלים עד היום את מורך הלב ואת קטנות האמונה. בספר תהילים נאמר עליהם "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". אבל למה בעצם אנחנו מגנים אותם כל-כך, לכאורה הם בסך הכול תיארו את המציאות?

הלוא לשם כך נשלחו המרגלים. העם עמד לקראת הכניסה לארץ והיה עליו להילחם בשבעת עמי כנען. הוא ביקש לקבל מידע על האוייב העומד מולו. המרגלים סיירו לאורכה ולרוחבה של הארץ וחזרו ותיארו את אשר ראו: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".

אלא שחטא המרגלים לא היה בדיווח העובדתי שמסרו. הם כשלו בהסקת המסקנות המייאשות. לא שלחו אותם כדי לקבוע אם נכנסים לארץ ישראל אם לאו. לא ביקשו מהם להכריז: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם,　כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". הם נדרשו להביא תיאור עובדתי בלבד, כדי לדעת כיצד לנהל את הכניסה לארץ, אבל לא כדי לערער על עצם הציווי האלוקי להיכנס לארץ ישראל.

בנקודה זו טמון העימות הנצחי בין החזון והאמונה לבין קשיי המציאות. אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.

כל ההיסטוריה היהודית משופעת בדמויות מופת שפרצו דרך בתנאים בלתי-אפשריים. כל המהפכות הגדולות, כל ההמצאות החשובות, נעשו נוכח לעגה של הסביבה לאותם 'משוגעים' שמנסים לחולל את הבלתי-אפשרי.

יהושע וכלב ראו את הקשיים והסכנות בדיוק כעשרת חבריהם, אבל הם האמינו בכוחו של הקב"ה לגבור גם על הערים הבצורות – "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת". הם לא הניחו ל'פרגמטיות' לדכא את האמונה, וקראו בקול גדול – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

אותו ויכוח ניטש גם בימינו, בין אוהבי ארץ ישראל למואסיה; בין מאמינים לקטני אמנה; בין מי שרואים בשחרור חבלי הארץ במלחמת ששת הימים נס אלוקי אדיר, לבין הטוענים שזה 'כיבוש'; בין המאמינים בכוחו של הקב"ה להחזיר את נחלת האבות לידי הבנים, לבין הנבהלים מקול עלה נידף וממחאות האומות, בבחינת "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

אם נכנעים לטיעונים הפרגמטיים אפשר לארוז את המזוודות, כי כל קיומנו כאן הוא 'התנחלות', אבל אנחנו כאן מפני שיש בלבנו אמונה ביכולת ה' לתת לנו את הארץ ולגבור על כל הקשיים. עובדה היא שהניסים הכבירים של הקב"ה מלווים אותנו ללא הרף, כנגד כל הסיכויים והתחזיות. פרשת המרגלים מלמדת אותנו שלא להרפות מהאמונה – והיא תנצח.

סמינר הקיץ של התקשרות חוויה יהודית יהיה אי"ה בימים רביעי-מוצ"ש, מכ"ח בתמוז ועד ב' במנחם-אב (3-6.08), במלון כינר גליל שעל שפת הכינרת. ארבעה ימים של העצמה זוגית ומשפחתית, עם תכנית עשירה ומיטב המרצים. פרטים ורישום 039302030.

בפרשתנו מופיעה מצוות הפרשת חלה: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ". המשנה במסכת חלה מסבירה שחובת המצווה מתחילה בשלב "שהיא (האישה) נותנת את המים". יציקת המים בקמח יוצרת את העיסה החייבת בחלה.

הקמח מסמל את הפירוד. הקמח מורכב מאין-ספור גרגירים זעירים, וכל אחד הוא מציאות לעצמו. המים מסמלים את האחדות, ועל-ידי ערבוב המים בקמח נוצרת עיסה, שבה הקמח חדל מלהיות מציאות של אין-ספור גרגירים נפרדים, אלא הוא נעשֶה חלק מעיסה אחת ומאוחדת.

זו למעשה העבודה המוטלת על האדם – להכניס את נקודת האחדות בתוך ריבוי הפרטים שבעולם. כשמביטים בעולם רואים אין-ספור פרטים. יש דומם, צומח, חי ומדבר, ובכל אחד מהם פרטים רבים ומגוּונים. לכאורה יש כאן אוסף של פרטים שאין ביניהם שום קשר. אך האמת היא שיש נקודה הקושרת את כולם ומאחדת את כולם, וזאת מפני שאת כולם ברא ה' אחד.

גם בתורה יש לכאורה ריבוי פרטים. התורה עוסקת במגוון תחומים והלכות, שלכאורה אין ביניהם קשר. אבל על כך אמרו רז"ל: "הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר". כשיהודי לומד עניין אחד בתורה, היא זוכה לבהירות יתרה בעניינים אחרים בתורה, גם כאלה השייכים לתחומים שונים לחלוטין, מפני שבכל ענייני התורה יש נקודה פנימית אחידה.

החתירה לנקודה המשותפת ולמוקד האחדות באה לידי ביטוי בהלכות רבות בתורה. למשל, הקביעה כי שור שנגח שלוש פעמים נחשב 'שור מוּעד'. לכאורה אפשר לטעון ששלוש הנגיחות היו שלושה אירועים נפרדים, ולכל אחד ואחד מהם סיבה נבדלת. אומרת התורה: לא, עלינו לחפש את נקודת האחדות בין האירועים הפרטיים ואת המקור המשותף לכולם.

גם בחכמות העולם גוברת המגמה לחתור אל נקודת האחדות שבין תחומי הבריאה ולמצוא את המשותף לחוקי הטבע ולתופעות בתחומים מגוּונים. מגמה זו נובעת מהעובדה שחוקי הבריאה אינם אוסף של פרטים אקראיים, אלא מעשי ידיו של הקב"ה, שהוא אלוקים אחד.

מצוות הפרשת חלה מבטאת את הדרך לחשוף את האחדות האלוקית שבבריאה. אם האדם ניגש אל הדברים מתוך תחושת ישות עצמית, הוא עלול להתכחש להכרה שיש כאן אחדות אלוקית. לכן עליו להקדים את ההתבטלות לקב"ה, וזה עניינה של מצוות הפרשת חלה.

תחילת הכול, "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם", להתבטל לקב"ה ולזכור שהכול בא ממנו. כשאדם חדור בהכרה זו, הוא מחפש את נקודת האחדות בכל דבר – בתורה ובעולם, וכשהוא ניגש לדבריו בגישה זו, יזכה לגלות את נקודת האחדות של הקב"ה בכל דבר.

הפרשה נקראת שלח, ויש בזה הוראה בעבודת ה': שלח מלשון שליחות. שולחים יהודי מד' אמותיו למקום שחוץ ממנו, כדי לעשות שם 'ארץ ישראל'.

"טובה הארץ מאוד מאוד" (במדבר יד,ז). גדול כוחה של ארץ ישראל עד שבכוחה להפוך 'ארץ' ל'ישראל'.

"היש בה עץ אם אין" (במדבר יג,כ). במדרש מסופר שכאשר הכנענים שמעו שבני ישראל יצאו ממצרים והם הולכים לארץ ישראל, עקרו מן הארץ את כל עצי הפרי, כדי שבני ישראל לא יֵהנו מהם. לכן נצטוו המרגלים לראות "היש בה עץ אם אין".

"איש אחד למטה אבותיו תשלחו" (במדבר יג,ד). רק ממטה לוי לא נשלח איש, שכן שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ ולכן לא היה צריך לחקור אם היא טובה.

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" (תהילים סד,ג). בשעה שאדם עולה במעלה ההר הוא משליך מעליו כל משא מיותר. כך עליו לנהוג בשעה שהוא הולך לארץ ישראל – עליו להכין את עצמו לחיות בארץ חיים צנועים, בלי דרישות מרובות.

המרגלים, שהיו נשיאי ישראל, נצטוו לקחת מפירות ארץ כנען, להכניסם לרשות הקדושה ולעשות מהם פירות השייכים לארץ ישראל. פעולה זו נועדה להיות פריצת דרך ופתיחת הצינור לכל העם שיבוא בעקבותיהם.

"ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם" (תהילים קכה,ב). הרבה 'הרים' ומעצורים יעמדו בשעה שנרצה לזכות בירושלים, אבל "ה' סביב לעמו מעתה ועד עולם", בעזרת השם נתגבר על כל המכשולים.

כאשר רבי דוד-משה מצ'ורטקוב היה תינוק החל פעם אחת לבכות פתאום ואימו לא הצליחה להרגיעו בשום דרך. כששאלה את בעלה, רבי ישראל מרוז'ין, מה לעשות, אמר לה: "בדקי בבקשה את ציציות הטלית קטן שבו הלבשת היום את התינוק".

הלכה הרבנית ובדקה ומצאה שחוט אחד של הציצית נתקע בין דופנות העריסה ונקרע. היא פשטה מן התינוק את הטלית קטן והלבישה אותו בטלית קטן שציציותיו כשרות, וכהרף עין נרגע התינוק והחל לחייך.

מאותו יום כינו חסידי רבי ישראל מרוז'ין את רבי דוד-משה – 'בעל הציצית'.

"מקנא אני במי שזכה להיות בארץ ישראל, אבל איני מקנא במי שבא לארץ ויצא ממנה. וכי איך אפשר לצאת מארץ ישראל לארצות הגולה?" (רבי חיים-שמואל מחנצ'ין)

יהודי הדור פנים נכנס אל בית הדין של רבי שמואל סלנט בירושלים. "שלום עליכם, רבי שמחה-זיסל!", קידם רבי שמואל את פניו בלבביות.

רבי שמחה-זיסל זילמן היה תלמיד חכם, מחשובי העיר ירושלים. בואו הפתאומי לבית הדין, מלוּוה בבתו, שנישאה בעת האחרונה, ופניהם העגומות של השניים, העידו כי אירע דבר מה מדאיג.

"אני מבקש לסדר גט בעבורה", הטיל רבי שמחה-זיסל את הפצצה.

"מה?!", נדהם רבי שמואל סלנט. "אתה מבקש שבתך תתגרש מחתנך הצעיר, שהוא תלמיד חכם מופלג?".

רבי שמחה-זיסל הנהן בראשו. אין חולק שחתנו, ולוולה, הוא אברך נדיר וכליל המעלות. בכל העיר דיברו על החתונה הגדולה, שבה השתתפו גדולי ירושלים. ידעו לספר שהוא גאון וירא שמים מופלג, עניו ופיקח, שאין בעולמו אלא ארבע אמות של עבודת הבורא.

"זו בדיוק הסיבה", נאנח חמיו. "הוא באמת אברך קדוש, מלאך ממש, אבל אני זקוק לחתן עם שתי רגליים על הקרקע".

רבי שמואל החליט לדחות את הדיון בחודש ימים. אולי ישנו האיש ובתו את דעתם. אלא שבחלוף החודש שבו השניים לבית הדין ועמדו על דרישתם.

"אמור נא לי", פנה רבי שמואל אל אבי האישה, "באיזו ישיבה למדת בצעירותך? מי היה ראש הישיבה?".

תמה רבי שמחה-זיסל לפשר השאלה, אך שמח להיזכר בימי בחרותו, כשחבש את ספסלי ישיבתו של רבי יעקב-צבי קנר. "שמעתי ממנו סיפורים רבים על רבו שלו, רבי משולם איגרא מטיסמניץ".

"הו!", הוארו פניו של רבי שמואל, "נשמח אם תואיל לזַכות אותנו בסיפור מעשה על רבי משולם איגרא".

דייני בית הדין החליפו ביניהם מבטים תמהים. גם רבי שמחה-זיסל התקשה להבין מה לדיני גיטין ולסיפורי צדיקים. אך חזקה עליו בקשתו של רבי שמואל, והוא ניסה להיזכר בסיפורים ששמע מרבו על רבו שלו.

בדקות הבאות פצח רבי שמחה-זיסל ברצף של סיפורים, בעוד רבי שמואל מקשיב בדריכות והבעת התמוגגות על פניו. הזמן נקף, ומעבר לדלת נוצר תור ממתינים ארוך, עד ששמש בית הדין נכנס והודיע על הקהל הממתין בחוץ.

"אם כן", הגיב רבי שמואל, "ניאלץ להמשיך את הדיון בשבוע הבא, ואשמח מאוד לשמוע עוד מעשיות על רבי משולם איגרא".

התמיהה בלב הנוכחים גברה שבעתיים. כולם הכירו את פיקחותו של רבי שמואל סלנט, אולם הפעם אפילו עמיתיו הדיינים התקשו לרדת לסוף דעתו.

פניו של רבי שמחה-זיסל החווירו. פתאום קלט לאן רבי שמואל חותר. לא הייתה לו ברירה אלא לספר את שאירע אחרי נישואיו של רבי משולם איגרא. בקול שפל סיפר על הבחור העילוי שנלקח לחתן על-ידי ר' שמואל ביק, גביר העיר ברוד, אלא שאז התחוור לו כי חתנו קדוש ופרוש מהוויות העולם. בתוך זמן קצר רעשה העיר למשמע הידיעה על גירושיו של העילוי מבת הגביר.

באותה תקופה סער העולם התורני סביב פרשת 'הגט הידוע'. גאוני הדור מכל העולם היו מעורבים בסוגיה הסבוכה, בשאלת כשרותו של גט. הללו העמידו בראשם את רבי ישעיה פיק מברסלאו, שיהיה המכריע בעניין, ושלחו אליו את חוות דעתם. בין התשובות צד את עיניו במיוחד מכתב של תלמיד חכם אלמוני, משולם איגרא שמו. רבי ישעיה התפעל מגאונותו של הכותב ומכושר הניתוח וההעמקה הנדיר שלו.

"מוכרח אני לתהות על קנקנו של הגאון הזה", ציין לעצמו. בדיוק באותו זמן נכנס אליו לא אחר מר' שמואל ביק. "טוב שבאת", קידמו רבי ישעיה בשמחה, "האם אתה מכיר יהודי מהעיר ברוד ושמו משולם איגרא? מה טיבו?".

"זה תלמיד חכם צעיר", השיב ר' שמואל המופתע.

"צעיר אתה אומר?! האוּמנם?!", תהה רבי ישעיה.

"מדוע רבנו משתומם? אכן, אברך צעיר הוא", השיב ר' שמואל.

"שמע נא", אמר רבי ישעיה בהתרגשות. "עברתי על מאות תשובות בעניין הגט, ואף אחת מהן אינה מגיעה לעומקה של התשובה שלו. אין ספק שהוא חד בדרא!".

למשמע הדברים צנח ר' שמואל והתעלף. כשהתאושש לא ידע את נפשו. "רבי, זה היה חתני ולחצתי על בתי להתגרש ממנו", התוודה חלושות.

"עכשיו אני מבין למה התעלפת", הפטיר הגאון. "לא התעלפות אחת בלבד ראויה כאן, אלא התעלפויות רבות".

השתתק רבי שמחה-זיסל. גם רבי שמואל סלנט שתק. הוא רק הִפנה מבט נוקב לעבר רבי שמחה-זיסל. זה פרץ בבכי. המסר חלחל לתודעתו. גם בתו הצטרפה אליו בדמעות חרטה. "בקשת הגט בטלה ומבוטלת", אמרו, "אנו מבטיחים לנהוג בחתן בכבוד הראוי לתלמיד חכם שכמותו".

לעתיד לבוא תהיה נהירה גדולה של אומות העולם לארץ ישראל ולירושלים, כדי לעבוד את ה' ולסייע לעם ישראל. הנביא ישעיהו אומר (ישעיה ב,ב-ה): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו.　 כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

דברים דומים נאמרו בנבואת זכריה (זכריה ח, כא-כג): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:　 עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת. וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר, נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה', וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת; אֵלְכָה גַּם אָנִי. וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם, וּלְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי ה'... בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם; וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר, נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹקִים עִמָּכֶם".

הגמרא (שבת לב,ב) קושרת את הפסוק "והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי" למצוות ציצית: "אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה-מאות עבדים, שנאמר: כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי".

לשם מה יזדקק כל יהודי לאלפיים ושמונה-מאות משרתים? – הרבי מליובאוויטש הגיב על השאלה הזאת בחיוך ואמר ששאלה זו ישאלו אצל משיח צדקנו והוא יתרץ אותה... וכך אמר (שיחת שבת פרשת שלח תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1697):

"ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקיום הייעוד 'והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך', ובאופן שלכל יהודי יהיו 'ב' אלפים וח' מאות עבדים'... וכמבואר בגמרא שעניין זה בא בתור שכר על קיום מצוות ציצית, שאודותיה מדובר בסיום פרשתנו.

את יום שלישי, ל' בתשרי האחרון, לא ישכח יאיר בן עזרא (32) לעולם. יאיר, יועץ ובודק קרינה מוסמך, יצא מביתו שברעננה לעבר תחנת האוטובוס, והמתין לקו 437 לתל-אביב, בדרך לאחד מלקוחותיו. בתחנה המתינו לאוטובוס גם אישה ושני ילדים. פתאום הבחין באדם שעורר את חשדו. האיש הזיע והתנהג מוזר. יאיר נדרך.

אך בטרם קלט מה קורה זינק עליו האיש והחל לדקור אותו. זה היה מחבל, תושב הכפר א-ראם שבצפון ירושלים. יאיר התעשת במהירות והחל להיאבק עם המחבל, למרות פציעתו. עוברי אורח סייעו לו להשתלט על התוקף, עד שהגיעו כוחות הביטחון. אלה לקחו אותו לחקירה.

יאיר נדקר חמש דקירות. "הדקירות הסבו לי כאבים נוראים, אבל ידעתי שיש בתחנה אם וילדים ושאני חייב להציל אותם ולמנוע מהמחבל לדקור אותם", סיפר לאחר מכן. בהמשך תיאר את רגעי הפיגוע: "המחבל צרח 'אללה אכבר', והיה לו מבט של רצח בעיניים".

לאחר ההשתלטות על המחבל הגישו האזרחים עזרה ליאיר. הפציעות גרמו לו אבדן דם, ועד שהגיע האמבולנס עשו לו חסימת עורקים מאולתרת על-ידי הציצית שלבש. כשהגיע האמבולנס ייצבו החובשים את מצבו והבהילו אותו למרכז הרפואי מאיר בכפר-סבא.

רק לאחר שהתאושש קלט מה שמר עליו. "קודם צאתי מהבית הייתה לי דילמה קטנה. כל הציציות שלי היו בייבוש, וציצית חדשה שהייתה בארון רציתי לשמור לחתונת אחותי", סיפר לנו יאיר השבוע. "היצר ניסה להגניב מחשבה, אולי לוותר יום אחד על לבישת הציצית, אבל החלטתי שאני לא הולך בלי ציצית ולבשתי את הציצית החדשה. כשלבשתי אותה באותו בוקר הייתה לי תחושה מיוחדת, סוג של אנרגיה חדשה בגוף".

הציצית תִפקדה לא רק כחוסם עורקים, אלא גם הצילה אותו מטעות שהייתה עלולה להיות טרגית. יאיר מספר על כך בפעם הראשונה: "התברר לי כי במהלך המאבק שלי עם המחבל היו רגעים שהסכין שלו הייתה נעוצה מתחת ידי וקשה היה להבחין מי מחזיק בה. גם הכיפה שלי נפלה, וברגעים הקריטיים לא היה ברור להמון הזועם מי המחבל ומי הקרבן. אנשים סיפרו לי שברגע שראו את הציציות שלי מבצבצות מתחת לחולצה, קיבלו את התשובה".

כשיקראו השבת על מצוות ציצית יקשיב יאיר לקריאה בהתרגשות מיוחדת: "ההסתכלות שלי היום על הציצית שונה לגמרי. אני רואה בה מצווה עוצמתית מאוד. יש אנשים שלפעמים קשה להם ללבוש ציצית, ובפרט בימי הקיץ החמים, אבל בעיניי זה כמו משקפיים שבלעדיהם אנחנו לא רואים, או תרופה חיונית שאי-אפשר בלעדיה. הציצית פשוט שומרת עלינו ואסור לוותר עליה".

בעקבות ההצלה מהפיגוע החל יאיר ללמוד יותר על הציצית: "כיום, כשאני הולך לקנות ציצית, אני יודע מה לבקש ועל מה חשוב להקפיד, כדי שהציצית תהיה המהודרת ביותר".

אולם כשמדובר ב תרופה , שאינה מאכל כלל, אין מברכים עליה. ויש המחייבים בברכה כשמעורב בה חומר ממתיק, אם האדם מוצץ או לועס אותה (ולא בולע בלבד), מכיוון שלדעתם הממתיק אינו מתבטל אל התרופה. אבל מסקנתו האחרונה של הרב שלמה-זלמן אויערבך זצ"ל היא שאין לברך כלל על תרופה המעורבת עם ממתיק, כי אין זה הופך אותה למאכל. ויש המחמירים לברך תחילה (על דבר שברכתו) 'שהכול', ולכוון גם על התרופה.

אם מיד אחרי הברכה שותים ובולעים את התרופה, אין בזה הפסק בין הברכה לטעימה; אבל אם תחילה צריך ללעוס או למצוץ את התרופה ואחר-כך לגמוע מהמשקה, כדי להעביר את הטעם המר, יש לשתות מעט מהמשקה מיד אחרי הברכה ואחר-כך לקחת את התרופה ואז לשתות עוד.