"והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו,לא). 'ת"ר: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן' (שבועות יח,ב). תמה הת"ת כיון שמדובר על פרישה סמוך לוסתה, מה הקשר עם סיום הפס' “בטמאם את משכני אשר בתוכם", מה הקשר למשכן?- ותרץ שזה לא מדבר על המשכן אלא על הקשר שבין הזוג, ששכינה בניהם, כמו שנאמר 'דריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א), שלכן כאן בפס' נאמר ליזהר שלא יפגמו בשכינה שבין איש ואשתו. וניראה אולי להביא ראיה לשיטתו, שמובא בתו"כ כאן '"בטמאם את משכני אשר בתוכם" אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם' שבפשטות הכוונה שדורש שהשכינה נימצאת אע"פ שהאנשים טמאים (ולכן מזהיר שלא יטמאו את המשכן), אולם אם כך מה חידושו, הרי המשכן קדוש בפני עצמו אז מה הקשר לטומאת האנשים? (ובפשטות בא לומר שלא מושפע מטומאת האנשים, שבשבילם המשכן קיים) אלא אולי בא לומר על איש ואשתו, שאע"פ ששניהם טמאים עדיין 'שכינה ביניהם' לא במשכן אלא ביניהם, בין בני הזוג, אולם זה קצת דחוק. בפשטות הפס' מדבר על קדושת המשכן, כמו שמביא רש"י: '"ולא ימתו בטמאתם" הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה'. ואין לתמוה כי זה מדבר על ציווי כללי של אזהרה להמנע מטומאה, כמו שמובא '...רמז לציון קברות מן התורה מנין?... מר זוטרא אמר: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם"' (מו"ק ה,א), הרי שלמדו ציווי כללי לימנע מטומאה, שקשור גם לכלל הפס' כאן שמדברים על טומאת זב וזבה, שאומר ככלל שיזהרו בעניין הטומאה, וכיון שמדבר כללי אז גם הזכיר שלא לטמא את המשכן. עוד אפשר שזה מדבר על המשכן ממש, והפס' כעין מחולק לשני עניינים, בתחילה אומר לפרוש סמוך לווסתה, ואח"כ מוסיף שאמנם מצוה לפרוש, אבל 'ואמר ריב"ל: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנא' "וידעת כי שלום אהלך" וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא- "ואל אישך תשוקתך" מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך? א"ר יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרידי' (יבמות סב,ב). לכן מרמז שכשיוצא לדרך, שמותר גם סמוך לווסתה, גם אז שיזהר מליטמא, ולכן רמז על המשכן, שרומז ליוצא לדרך כמו למשכן (ולא מדובר על עליה לרגל שיש בזה מצוה. ואולי אפילו לרגל, כיון שלא שייך בו כ"ך הטעמים 'משום דטריד במצוה אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה' [רש”י 'וה”מ'] כמו בסתם מצוה) שיזהר מליטמא, ולכן מזכיר טומאת המשכן. וע"פ זה יתורץ קושית תוס' (ד"ה 'חייב') שאיך מתירים סמוך לוסתה אם דאורייתא צריך לפרוש?- שלדברינו מובן שבפס' עצמו נירמז שלא חל על היוצא לדרך. ובזה יתחזק הנאמר: 'א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים, דכתיב "והזרתם את בני ישראל מטומאתם.. והדוה בנדתה" וסמיך ליה "אחרי מות"' (שבועות יח,ב). שכיון שמדבר על טומאת משכן ועל פרישה סמוך לווסתה יוצא שמעורב מוות בטומאת משכן, שאמנם עונשו כרת אבל נקרא בלשון מוות, ולכן כרומז על בני אהרן שמתו במשכן, וזה קשור לפרישה סמוך לווסתה, וטעמו הוא שכיון שבין בני הזוג שורה השכינה אז לכן זהו כמשכן.. שזהו שבעניין חוסר השכינה שבין בני הזוג (כשרבים) נאמר 'לא זכו אש אוכלתן', שבגילויו בטומאה שסמוך לוסתה זה חל כעין האש שבבני אהרן. והנה מר זוטרא שלומד לציון קברות מהפס' שכאן, מה הקשר לענייני זב וזבה שנאמרו כאן בפסוקים?-בפשטות לומד שהאזהרה היא כללית להתרחק מענייני טומאה, ולכן כולל גם טומאת קברות. ואולי אפשר שמרמז בזה לדרשתו של ר"י בשם רשב"י שאי פרישה סמוך לווסתה מחייב בדינו מוות של הבנים, ולכן מתקשר לענייני קברות וזהירות מטומאתם (כמו שלאהרן אלעזר ואיתמר היה אסור ליטמא לנדב ואביהוא). ואולי בא כנגד הלימוד בתו”כ: "בטמאם את משכני אשר בתוכם" אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם' שבפשטות זה מדבר על טומאה אישית, אבל אפשר גם שמרמז על שהשכינה שורה איתנו אע"פ שבנ"י בעקבות העגל נחשבים כעין קשורים בטומאת נידה, 'אמר רבי עקיבא: מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה? שנאמר (ישעיה ל) "תזרם כמו דוה צא תאמר לו”, מה נדה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא' (משנה שבת ט,א), שהמשכן בא בעקבות מעשה חטא העגל (ראה ב'תורת המקרא' למרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א) שאע"פ שאנו נחשבים טמאים מהעגל בכ"ז שכינה איתנו ע"י המשכן, וגם מיתה באה בהקשר לעגל 'דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). לכן יש קשר ע"י העגל, בין טומאת הנידה (ע"ז כנידה) לטומאת מת. ולכן מזהיר הפס' שיזהרו מלטמא את המשכן, שאע"פ שהוא להשרות שכינה בטומאתנו, בכ"ז לא לטמאו, שאז פוגם את המשכן מלהשרות שכינה על אף קשר הטומאה, כי מחיל פגם טומאה במשכן עצמו.