טענתו של המן כנגד ישראל היתה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" – עם היותם מפוזרים בין העמים, מתנהגים בני ישראל כשונים מכל העמים, ומובדלים הם מן ההמון, עד שבכל מקום שנמצאים הם, אפשר להכיר בהם שהם "עם אחד" – יהודים השונים מכולם.

והנה, עם היות שטענה זו היתה יסוד הגזירה, לא מצינו שאסתר תבאר לאחשוורוש שטענה זו אינה נכונה.. ומזה ראיה ש"טענה" זו אמיתית היא, וכך אכן צריכה להיות הנהגת בני ישראל.

אפשר היה לחשוב שההנהגה כזו מהוה סיבה לגזירה על עם ישראל, אך לפועל זהו בדיוק להיפך – ישועת ישראל לא באה על ידי ששינו הנהגה זו, אלא אדרבה, דווקא חיזוק והדגשת הייחודיות של עם ישראל ו"דתיהם השונות" – הם שהביאו את הישועה והצלה דפורים.

ומזה הוראה גם לזמננו זה, שגם בעת שנמצאים בגלות, ח"ו לחשוב שהויתור על השוני שבין ישראל לעמים, ו"חיקוי" מעשי הסביבה, הם יביאו את הבטחון הדרוש לעם ישראל. אלא ההיפך הוא הנכון – דווקא שמירת הייחודיות של עם ישראל כ"עם אחד", וחיזוק ההנהגה היומית ב"דתיהם" ה"שונות מכל עם" – חוקי התורה והמצוות, הרי זה הדרך היחידה להבטיח את קיום עם ישראל, והבאת הישועה.