ולכאורה צריך להבין, הרי במתן תורה, בשנת ב'תמ"ח, ניתנה כבר התורה, ונמשכה אלינו ממקורה. ומדוע אומרים שבימי הפורים "ליהודים היתה אורה" – שהתורה נמשכה עוד הפעם ממקורה ושרשה?

ויש לבאר בזה:

את ברכת התורה טבעו חז"ל בנוסח: "נותן התורה" – לשון הוה. והיינו, שפעולת נתינת התורה והמשכתה ממקורה ושרשה, הרי היא נעשית מחדש בכל יום ויום.

והטעם לזה שצריכה התורה לינתן תמיד מחדש – מבואר אף הוא בנוסח ברכת התורה – "נתן לנו את תורתו" – שהתורה שניתנה לנו היא "תורתו" של הקב"ה, התורה שהוא בעצמו לומד. ומובן, ששכל האדם מצד עצמו אינו שייך כלל להשגת התורה שהקב"ה לומד. ומה שמכל מקום יכולים אנו ללמוד בתורה, אין זה אלא משום פעולת נתינת התורה, שהיא חסד ה' ופעולתו.

וזהו הטעם לכך שנתינת התורה והמשכתה ממקורה ושרשה צריכה להיות תמיד – כי הנבראים מצד עצמם אינם שייכים לקבל את התורה, וממילא, מצד עצמם אין שייך שתתקיים התורה בידם. וכדי שנוכל לקבל את התורה בכל יום ויום, זהו רק על ידי שהקב"ה נותנה וממשיכה אלינו תמיד מחדש בחסדו הגדול.

ובזה יתבאר גם לענין ימי הפורים, שכאמור, שבהם ישנה "אורה" – המשכת התורה ממקורה:

(תורת מנחם–התוועדויות חכ"ב עמ' 143 ואילך)