זה כשישה חודשים אנחנו מתמודדים עם גל טרור אכזרי, שבו נרצחו עשרות יהודים ונפצעו מאות. אמנם בעת האחרונה יש ירידה במספר ניסיונות הפיגוע, אבל הטרור עדיין כאן, והציבור מוטרד מהעובדה שטרם הצליחו למגרו.

ההתייחסות לגל הטרור בקרב יהודים מאמינים עלולה לבלבל. מצד אחד הם מדברים על הצורך ביד תקיפה, "הקם להורגך – השכם להורגו". על ההכרח לפעול שדם יהודים לא יהיה הפקר. על בנייה יהודית גדולה, כמסר לאויבינו שהטרור רק יגביר את אחיזתנו בנחלת אבותינו. ומצד שני הם מתבטאים שזו גזֵרה משמים, ושצריך להרבות בתפילה ובלימוד תורה ולהתחזק מבחינה רוחנית.

אבל אין סיבה להתבלבל. שני הכיוונים האלה שזורים זה בזה. הפעילות הארצית והפעילות הרוחנית צריכות להיות שלובות ואחודות. כך יהודי נוהג בכל אורחות חייו. כשהוא מבקש להצליח בעסקיו הוא אכן קונה ומוכר וקובע פגישות, ובה בעת נותן צדקה, כדי לזכות לברכת השם. יהודי הזקוק לרפואה הולך אל הרופא, לוקח תרופות ואם יש צורך עובר ניתוח, אך בה בשעה הוא מתפלל ובודק את המזוזות בביתו.

שילוב שני המוטיבים האלה משתקף היטב בסיפור נס פורים. בשעה שהוכרזה גזֵרת המן היה אפשר לקבוע בבירור את הסיבות הטבעיות לגזֵרה – שנאתו של המן הרשע ליהודים, קנאתו במרדכי היהודי, יהירותו ושחצנותו, קלות דעתו של המלך אחשוורוש ונטייתו לקבל שוחד. בראייה ארצית שגרתית היה מרדכי היהודי צריך למקד את כל פעילותו בכיוונים האלה. אבל הוא מתחיל את פעילותו לביטול הגזֵרה בכיוון אחר לגמרי.

מרדכי מבין שהסיבות הטבעיות כשהן לעצמן עדיין אין בכוחן להמיט גזֵרה נוראה כזאת על עם ישראל. הגזֵרה מוכיחה כי נפגעה חומת המגן האלוקית השומרת על עם ישראל. לכן הוא משקיע את עיקר כוחו בתיקון הפרצות הרוחניות. הוא קורא לתשובה, לצום, לתפילה ולזעקה לקב"ה.

בשעה שגזֵרת השמדה נוראה מרחפת מעל עם ישראל מרדכי מקבץ עשרים ושניים אלף ילדים ולומד איתם תורה. מי שבוחן דברים בראייה חומרנית לא יבין זאת. כאשר כל העם היהודי שרוי בסכנה מרדכי צריך לנצל כל רגע לשתדלנות ולחיפוש דרכים לשכנע את אחשוורוש לבטל את הגזֵרה. תחת זאת הוא יושב ולומד עם ילדים.

אבל מרדכי יודע שקיומו של העם היהודי אינו יכול להתבסס על פעילות ארצית בלבד, אף שהיא חשובה וחיונית, וגם הוא עצמו נוקט פעולות כאלה. ברור לו שגם תהליכים טבעיים מנוּוטים למעשה על-ידי ההשגחה העליונה. הקב"ה הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, ואם פתאום מתרגשת צרה עלינו, אי-אפשר להסתפק בחיפוש הסברים טבעיים, חברתיים, פוליטיים או צבאיים, אלא צריך לחזק את הקשר עם הקב"ה.

ההתחזקות הרוחנית תביא בע"ה לידי התעשתות של המנהיגות המדינית והצבאית, עד שנזכה ל"ונהפוך הוא" החשוב ביותר – המהפך מגלות לגאולה, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

יש שלוש מצוות שעליהן יהודי חייב למסור את נפשו – ייהרג ואל יעבור. אך מה דינו של יהודי שלא מסר את נפשו, אלא עבר על אחת המצוות האלה כדי להציל את חייו? אומר הרמב"ם: "מפני שעבר באונס אין מלקין אותו".

לעומת זה, אדם שהיה חולה, וכדי להתרפא ולהציל את חייו עבר אחת העבֵרות האלה – נענש. הרמב"ם קובע: "אם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".

לכאורה מה ההבדל בין השניים, והלוא שניהם אנוסים, שנאלצים לעבור עבֵרה כדי להציל את חייהם? מדוע המתרפא באחת העבֵרות האלה נענש, ואילו מי שהכריחוהו לעבור על המצוות האלה ולא מסר את נפשו – אינו נענש?

ההבדל הוא, שכאשר אדם עובר עבֵרה באונס, מפני שמאיימים עליו שיהרגוהו, הכפייה היא על מעשה העבֵרה עצמו; ומכיוון שהכריחוהו לעשות את המעשה ולא עשה זאת מרצונו, אינו נענש על כך. אולם כשהוא בחר להתרפא באמצעות עבֵרה – אף שעשה זאת כדי להציל את חייו – עשה את העבֵרה מרצונו, ולא הייתה עליו כפייה בעצם עשיית המעשה. לכן הוא נענש עליה.

בנקודה זו טמון גם ההבדל שבין חנוכה לפורים. הן בחנוכה הן בפורים נדרשו היהודים למסירות נפש. בחנוכה עמדו נגד גזֵרות היוונים, שכפו עליהם לעבור על מצוות התורה. בפורים עמדו בסכנת השמדה, ואף שהיו יכולים להינצל על-ידי המרת דתם, דבקו ביהדותם במסירות נפש.

אלא שבחנוכה, אילו לא היו היהודים מוסרים את נפשם – לא היו נענשים, שכן הם דומים לאדם שנאנס לעבור עבֵרה. לעומת זה, בימי גזֵרת המן, לוּ היו מצילים את עצמם על-ידי המרת דתם, היו נענשים על כך, כדין המתרפא על-ידי עבֵרה שדינה 'ייהרג ואל יעבור'.

מכאן עולה שמסירות הנפש בפורים הייתה נעלית מזו שבחנוכה. בחנוכה הייתה ליהודים אפשרות לעבור ולא ליהרג, ולוּ היו עושים כן, לא היו נענשים על כך; ואילו בפורים היו חייבים למסור את נפשם ולא להמיר את דתם, אפילו למען הצלת חייהם.

פורים מבטא את הקשר העמוק שבין עם ישראל לקב"ה, שאינו מאפשר ליהודי להינתק ממנו. זה קשר שמולו כל השיקולים בטלים, ואין כל מקום לדון אם זה ברצון או באונס. הדבר השתקף בגזֵרת המן, שלמעשה לא הותירה ליהודים שום ברירה אלא למסור את נפשם על יהדותם. לכן פורים נותן כוח ליהודי לבוא "אל המלך אשר לא כדת", והקב"ה מחזיר לו באותה מידה, אינו בודק את מצבו, אלא מושיט לו את שרביט הזהב, בגשמיות וברוחניות.

"מיחייב איניש לבסומי בפוריא" (מגילה ז). לא נאמר שחייב אדם לבסומי ביין, אלא "לבסומי בפוריא". אדם חייב לשמוח ולהתלהב מן הנס של פורים עד דלא ידע.

בפורים מצווה לשתות עד לשכרה מפני שהניסים העיקריים בפורים קשורים עם היין. בשכרותו דרש אחשוורוש מה שדרש מוושתי המלכה; בעקבות זאת מונתה אסתר למלכה; וגם סופו של המן ומפלתו הגמורה היו במשתה היין.

כדי שאדם יוכל לשמוח בפורים כראוי, עליו להשתכר תחילה. כך יסלק מעליו את כל הדאגות וישכח באיזה עולם הוא חי. שכן בשעה שהוא מפוכח, כיצד ישמח בשמחת פורים ביודעו שעדיין אנו מוקפים כל מיני 'המנים' וסובלים מגזֵרותיהם הקשות.

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" (אסתר ב,ד). לא רק בביתו היה יהודי, ולא רק בבית המדרש, אלא גם "בשושן הבירה" – בעיר, ברחוב, בין הבריות.

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג,ח). לכאורה "מפוזר ומפורד" הוא כפל לשון? אלא "מפוזר" בין העמים, ו"מפורד" בינו לבין עצמו.

"מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו דור כליה, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יד). לא דיים שלא היו עצובים על שהוכרחו לאכול מאכלות אסורות, אלא גם נהנו מזה. מי ששמח בחטאו עונשו גדול מאוד.

"וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים" (אסתר י,א). גם זה מן הישועות שבאו בימים ההם על היהודים: הסירו מעל היהודים את משא המיסים הכבד שרבץ בעיקר על גבם, וחילקו אותו "על הארץ ואיי הים", על כל האזרחים בשווה.

במוצאי פורים נפגשו שני קבצנים וסיפרו איש לרעהו בשמחה גדולה על הסכומים הנאים שכל אחד ואחד מהם הצליח לקבץ במהלך יום פורים.

אמר האחד לחברו: "אכן, המן היה רשע גדול, ובכל-זאת הוא עשה לנו טובה גדולה, שבזכותו הצלחנו לאסוף תרומות יפות כל-כך".

השיב הקבצן השני: "פרעה היה רשע גדול הרבה יותר מהמן – כי עוד מעט יבוא פסח, והוא יאכל את כל מה שקיבלנו בפורים"...

"כל הפושט יד נותנים לו. אנא, ריבונו-של-עולם, תן לנו קצת שמחה לכבוד פורים, ולוּ כהלוואה על חשבון השמחה השמורה לנו לימות המשיח" (רבי יוסף-אשר-זליג מסטריקוב)

השמחה בבית מדרשו של ה'אוהב ישראל' מאפטה גאתה מרגע לרגע. אמנם שושן פורים היום, אך שמחת הפורים באפטה אינה מסתיימת מהר כל-כך. העיניים נשואות אל השולחן שבמזרח ההיכל, שם מנהל הצדיק את שולחנו כדרכו בקודש, ופניו קורנות באור של קדושה.

השירה בוקעת מפי כל הנוכחים. הנגנים מלהיטים את האווירה בניגונים קדושים ומשמחי לב. וכשהלב מתרונן הרגליים מקפצות, וכך נעה דבוקת האדם מעלה ומטה, ונדמית לגלי ים גועשים. העיר אפטה צהלה ושמחה.

בסערת השמחה איש לא שם לב לאיש שהסתנן פנימה כמעט בהיחבא. ראשו היה מושפל ועיניו כבויות. מפעם לפעם שלח מבטים נפחדים לצדדים, כמי שחושש שיזוהה. צעדיו היו מהוססים. רגע אחד אזר עוז והתקרב אל הספסלים גדוּשי החסידים, ורגע אחר-כך נסוג לאחור בבושה.

רק בחלוף הדקות הבין שאיש מהחסידים אינו מבחין בו. המחשבה הזאת צרבה את ליבו. הוא, ר' יעקב, שתמיד זכה לכבוד השמור לגבירים, נהפך לאלמוני שאיש אינו מזכה אותו במבט שני.

אנחה שקטה נפלטה מפיו. זה בדיוק העניין, שכעת אינו גביר כלל וכלל. עני מרוד הוא, אביון של פורים למהדרין.

הוא הצטנף בירכתי אחד הספסלים והביט בפניו המאירות של הרבי. עיניו הטובות של ה'אוהב ישראל' הפיקו חכמה וקדושה, ומפעם לפעם סקרו את הקהל הרב. פתאום ננעצו העיניים בו, בר' יעקב. הוא חש את המבט היוקד מפלח את ליבו, ומיהר להשפיל את עיניו.

בטרם הספיק לנוע על מקומו הבחין כי הרבי מהסה את השירה. ליבו הלם בפראות. הרבי קרא לגבאי ולחש באוזנו דבר מה. כעבור רגע כבר עמד הגבאי ליד ר' יעקב. "הרבי מבקש שתיגש אליו", אמר לו. הוא חש סחרחורת, אבל את בקשת הרבי אין להשיב. בצעדים כושלים התקרב לאיטו אל הרבי.

בהגיע ר' יעקב אל ה'אוהב ישראל' עמדה דממה בבית המדרש. הרבי פנה אל הרבנים שהסבו סביב שולחנו, ופתח בדברים:

"כל נשמה, בטרם ירידתה לעולם, מקבלת מלמעלה הקצבה של הכסף שתשיג במשך חייה. בהגיע זמנה של נשמתי לרדת לעולם נקבע שאקבל סכום כסף גדול. אולם בבית הדין של מעלה הכירו את אופיי, והבינו שלא כדאי להפקיד סכום גדול כל-כך בידי.

"החליטו להפקיד את הכסף בידי כמה וכמה אנשים. הם נתנו לי את הזכות לבחור את ה'שומרים' שיחזיקו בכספי, ובכל פעם שאצטרך סכום כלשהו, אבקש אותו מהם.

"אחד מאותם יהודים שבחרתי בהם לשמור את כספי", המשיך הרבי, "אינו אלא ר' יעקב, הניצב כאן עמנו. עשרים אלף רובלים, סכום לא מבוטל, הופקדו בידיו. ואכן, ר' יעקב ידע להשתמש בכספי כראוי. הוא השקיע אותו במקומות הנכונים, צבר נכסים והגדיל את הונו, עד שנעשה גביר גדול.

"לא מזמן", הוסיף הרבי לדבר, ומבטו כאילו ממוקד בנקודה נעלמה כלשהי, "נזדמנה לי מצווה חשובה של הכנסת כלה. יהודי עני היה זקוק נואשות לכסף בעבור הוצאות החתונה של בתו. הסכום הדרוש עמד על שלוש-מאות רובלים. נתתי בידי העני פתק המופנה אל ר' יעקב, ובו ביקשתי לתת לאיש את הסכום הנחוץ לו.

"אלא שר' יעקב התרגז מאוד ואמר בכעס: 'וכי אינני נותן לרבי די כסף בבואי אליו מעת לעת, שהוא משגר אליי עניים ואביונים ומבקש ממני לתת מכספי גם להם?!'. הוא שילח את העני מלפניו בידיים ריקות...

"בתוך זמן קצר", ניסר קולו של הרבי את הדממה, "החלו עסקיו של ר' יעקב להיקלע לקשיים. אחד מבעלי האחוזות, שעמו עמד בקשרים עסקיים, נקלע למשבר כספי. הוא היה חייב לר' יעקב שלושת-אלפים רובלים, והחוב נהפך לחוב אבוד. כעבור זמן קיבל ר' יעקב תביעה מבעל אחוזה אחר, בטענה שהוא חייב לו שלושת-אלפים רובלים. כך הפסיד בזמן קצר ששת-אלפים רובלים מתוך עשרים אלף הרובלים, דמי הפיקדון.

"מצפונו של ר' יעקב התעורר", המשיך הרבי, "אך הוא דחה את המחשבות האלה וניסה לתלות את ההפסדים ביד המקרה. כך הידרדר מצבו עד שאיבד את כל כספו ונעשה עני ואביון. כעת כבר הבין שהתכחשותו לפיקדון שהופקד בידיו היא שהמיטה עליו את הצרה הזאת. הוא בא לכאן עכשיו כדי לבקש ממני למחול לו ולהחזיר לידיו את העושר".

סיים הרבי את דבריו הנוקבים ופנה לעבר הרבנים שסבבו אותו: "מבקש אני את חוות דעתכם, האם ראוי ר' יעקב למחילה? האם אפשר לסמוך עליו שמעתה ינהג בכספי כראוי?".

למשמע הדברים פרץ ר' יעקב בבכי חסר מעצורים. הרבנים, שנוכחו כי חרטתו אמיתית וכנה, השמיעו עליו דברי סנֵגוריה. הצדיק כאילו חיכה לזה, האיר את פניו לר' יעקב ובירכו כי יראה שוב הצלחה במעשי ידיו וישוב למעמדו הקודם.

לא חלפו הימים ור' יעקב חזר ועלה לגדולה, אך עכשיו למד היטב את הלקח.

הרדב"ז (בתשובותיו סימן תרסו) מקשה על מאמר זה ושואל: "והלוא היו צריכים לומר השירים על הקרבן והם מספר תהילים?! ודוחק הוא לומר ששאר הספר יתבטל מלקרות בו זולת אלו השירים הנאמרים על הקרבן".

והרדב"ז מסביר את הדברים בדרך אחרת: "לימות המשיח הלימוד יהיה מפי הגבורה כאשר היה בימי משה רבנו ע"ה, ולא יהיו שם ספקות והוויות, אלא כך אמר פלוני משם פלוני עד מפי הגבורה... ולא יצטרכו אז ללמוד דבר מפי הקבלה, שהם נביאים וכתובים, אלא הכול יהיה מבואר בחמישה סדרי תורה... וזהו שאמר ר' יוחנן: הנביאים וכתובים עתידין ליבטל, שלא ילמדו מהם דבר זולת תורה שבכתב, שממנה נלמד הכול וכל דקדוקיה מפי הגבורה".

האלשיך (בספרו 'משאת משה', אסתר ט,כח) כותב: "בימות משיחנו, שתימלא הארץ דעה, נבין לאשורנו מתוך התורה כל מה שבנביאים וכתובים, ועל כן יתבטלו, כי לא יהיה לנו צורך אליהם; אך מגילה זו, שגם היא רמוזה בתורה... עם כל זה לא תתבטל... כי מצוות התורה היא לכותבו, ועל כן כאשר אין התורה מתבטלת, גם מה שציוותה לכתוב לא יתבטל, מה שאין כן בכל ספרי נביאים וכתובים שלא ציוותה התורה לכותבם. וייתכן יהיה העניין, כי במגילה הזאת תלויים העולם וישראל המקיימים אותו, והתורה – שעל-ידם מתקיימים, כנודע... והנה נס של מקרא מגילה היה, כי היו אז מתבטלים ישראל והתורה והעולם, לולא עשה ה' ככל נפלאותיו, באופן שאם לא על-ידי נס זה גם לא יגיעו לימות משיחנו!".

כ"ק אדמו"ר האמצעי ('שערי אורה', דיבור המתחיל 'יביאו לבוש מלכות', סעיף ט ואילך) מבהיר: "אין הכוונה על ביטול הנבואה בישראל חס ושלום, דאדרבה, יתוסף רוח נבואה בישראל... אלא רצונו לומר, שבחינת גילוי אור האלוקי שבנביאים יהיה קטן בערך מאוד לגבי עוצם גילוי אור רב שיהיה לעתיד, עד שיהיה בטל כמו ביטול והתכללות זיו השמש בשמש עצמו.

"אבל מגילת אסתר וההלכות שורשן למעלה מבחינת זיו ואור, אלא בבחינת המאור עצמו, שהוא בבחינת עצמות המאציל שנמשל לגוף השמש... שאין לו ביטול והפסק כי הוא נצחי, בבחינת נצחיות דעצמיות אור-אין-סוף... ובכל הנ"ל יובן מה שאמרו דמגילת אסתר לא תיבטל לעתיד, דהנה הנס של פורים... יגדל על כולם ואין לו ביטול כלל, מפני שהוא למעלה מבחינת אור וזיו כו', וכמו המאור עצמו שאין לו ביטול".

"המפגשים המצמררים הללו נתנו להבין מה 'זכרון מנחם' עשה לאלפי אנשים שהיו קשורים אליו, משני הכיוונים: הנותנים והמקבלים", אומר ארנטל (66), תושב ירושלים. "כשעברתי בין הביתנים לא יכולתי לדבר. הייתי שרוי בין התרגשות לבכי. פגשתי אנשים שטיפלנו בהם בהיותם קטנים, וכעת באו עם ילדים בידיהם".

את 'זכרון מנחם' הקים חיים עם רעייתו, לזכרו של בנם מנחם, שנפטר מהמחלה הקשה. העמותה פועלת עם ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם. אירוע ההצדעה נהפך במהרה למפגש חברתי ענק, שכולו נתינה.

"אי-אפשר לתאר במילים את התחושות במפגש עם האנשים", אומר חיים. "אתה נזכר באותם ימים, שבהם הם נאבקו במחלה, ורואה אותם היום מאושרים ושמחים. האירוע הזה המחיש לנו מה זכינו לעשות. פתאום אנחנו מתחילים לקלוט את עוצמת הפעילות והקשר שבין המטופלים לשעבר לארגון".

לצד מי שהיו בעבר ילדים חולים והבריאו, באו לאירוע גם בני משפחות שאיבדו את ילדיהן. "היה חשוב גם להם לבוא ולהביע את הערכתם למתנדבים המסורים, שעשו לילות כימים למען ילדיהם", מספר חיים, ומציין את המתנדב שזכה לציון מיוחד במינו: "פתחנו את האירוע בהענקת תעודה למתנדב שנמצא איתנו מהיום הראשון. הוא קצין ביחידה מובחרת, אבל אינו מפסיק לתת. הרגשתי חובה מיוחדת להביע את תודתנו לאיש שהולך איתנו מן ההתחלה".

אם מחברים את הרגעים הרבים שעברו על ארנטל בערב הזה, מקבלים פסיפס מרהיב של חסד. "ניגשו אליי אם ובתה בת התשע", הוא מספר. "כשהילדה הייתה בת שלוש, התמודדה עם המחלה וניצחה בחסדי השם. כעת, אמרה אמה, היא מבקשת לתרום חלק משערותיה למען ילדים חולי סרטן. היה מדהים לראות ילדה קטנה שמבינה כי עכשיו יש לה הזדמנות לתת לאחרים".

חיים מדגיש שוב ושוב שהארגון מבקש להעביר מסר עיקרי של תקווה. "הקרנו סרט על ילדים שהיו חולים, הבריאו, והם מלאי שמחת חיים ומסבירים איך אפשר להמשיך הלאה, למרות הכול. זה המסר שלנו למשפחות שמתמודדות עכשיו עם המחלה – יש תקווה".

בעשרים וחמש השנים האלה פעלו מתנדבי הארגון עם יותר משלושת-אלפים ילדים. "כאן רואים את עם ישראל היפה, גומל החסד, שאכפת לו מאחרים, שיודע להתעלות ולתת. אנחנו מחנכים את המתנדבים שלנו שכל אדם הוא אדם, בלי לבדוק מאיזה מוצא הוא ולאיזה מגזר הוא משתייך. הנתינה יכולה לחבר את כולם", מסכם חיים.

מימי מהר"ם מרוטנבורג ותלמידיו נהגו באשכנז לתת "שלוש מחציות" מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, וזאת מכיוון שבפרשת שקלים נאמר שלוש פעמים 'תרומה' (או "מחצית השקל"). מנהג זה מובא הלכה למעשה בהגהת הרמ"א בשולחן ערוך, וכן נהוג בקהילות האשכנזים.

בארץ ישראל בימי המנדט לא היה מטבע של 'מחצית', ולכן נתנו חצאי דולר (וכדי לאפשר לכל הקהל לתת מחציות, הניחו הגבאים חצאי דולר בקעריות הצדקה, והמתפללים 'קנו' אותם בתמורה כלשהי ונתנו אותם לצדקה). כיום יש לתת בארץ שלושה מטבעות של חצי שקל.

רצוי [גם אצל הספרדים] לתת גם בעבור כל בני הבית, ובכלל זה ילדים וילדות מתחת לגיל מצוות.

הסכום המעודכן כיום למנהג הספרדים – לפי הגר"ע יוסף: 21 ש"ח, ולפי הגר"מ אליהו: 25 ש"ח.

מתי נותנים? למנהג חב"ד ועוד, תמיד ביום התענית, לפני מנחה. הספרדים ומקצת האשכנזים נותנים זאת בפורים לפני קריאת המגילה. על הגבאים לציין לאיזו מטרה יועבר הכסף.