בעת אמירת החסידות אצל אדמו"ר האמצעי שרר שקט מוחלט, למרות זאת היה מכריז:
שא! שא!
אבא [הרש"ב] ראה בכך דבר שנעשה כדי להשקיט [=לרסן] נביעת המוחין [לאפשר
הכרעה סופית], ובכך ביאר מאמר הזהר "סבא דעתוהי סתים דשקיט ושכיך [=זקן דעתו
מופלאה משום ששוקט ומיושב]".