בפרשתנו מבואר הציווי אודות עשיית "כיור נחשת וכנו לרחצה" (ל, יח). והנה, הנחושת שממנו נעשה הכיור, נלקחה מ"מראות הצובאות" של בנות ישראל שהיו "רואות בהם כשהן מתקשטות", שהוא ענין נחות ונמוך ביותר, ועד שכאשר הביאו את המראות לנדבת המשכן "היה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע". אך הקב"ה ציווה למשה לקבל נדבה זו, ולא זו בלבד אלא שהודיע "אלו חביבין עלי מן הכל" מפני שבהם נשתמשו נשי ישראל צדקניות להעמיד "צבאות רבות במצרים" (ויקהל לח, ח ובפירוש רש"י).

ויש לבאר זה על פי הידוע אשר תכלית הכוונה מה שברא השי"ת את עולם הזה הגשמי, היא ש"נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים" (ראה תנחומא נשא טז. תניא פל"ו. ובכ"מ), שיוכל לשכון בגלוי גם בדברים גשמיים ונחותים ביותר. ואף שבעולמות העליונים מאיר אורו ית' ביתר שאת ויתר עז, מכל מקום איווה הקב"ה למושב לו את הארץ התחתונה, וברא נבראים פחותים ויושבי בתי חומר, כי נשתוקק שיהיו גם דברים כאלו מכון ומדור לשבתו ית'.

כאשר לוקחים מראות אלו שהם דברים גשמיים הנחותים והמגושמים ביותר, ו"עשויים ליצר הרע", ומכופפים ומכניעים את היצר הרע, ואדרבא, משתמשים בעניין זה עצמו לקדושה – להעמיד "צבאות רבות במצרים", אזי דווקא דברים נחותים אלו נעשים "חביבין עלי ביותר". והוא הוא ענינו של המשכן, שדווקא מראות אלו שהם דברים גשמיים הנחותים ביותר, הם הדברים שבהם ישכון השי"ת, ובזה ממלאים את התכלית שנתאווה לו השי"ת, שיקדשו ישראל את התחתון ש"אין תחתון למטה ממנו" (תניא שם), וימשיכו גם שם שכינתו ית'.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ו עמ' 196 ואילך)