"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ... עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, טו)

מה כוונת הפסוק כאן, הקושר בין יציאת מצרים לשבת? שאלה זו נשאלת גם על מה שאנו אומרים בקידוש בשבת, ששבת היא 'זכר ליציאת מצרים'.

אפשר להסביר, שיציאת מצרים הייתה מלווה בנסים גלויים: אותות משה, המכות וקריעת ים סוף. נסים אלו הוכיחו לכל באי עולם שהקב"ה הוא בורא העולם. אם כן, כמו שהשבת מסמלת וממחישה את העובדה שה' ברא את העולם (כמו שאנו אומרים בתפלה "זכר למעשה בראשית"), היא גם מזכירה את הנסים שהוכיחו לכל העולם את אמיתותה של עובדה זו. לכן אומרת התורה שמצוות השבת באה להזכיר את נסי יציאת מצרים.

קשר זה שבין מעשה בראשית ליציאת מצרים מסביר גם מדוע בריאת התנינים נזכרה במיוחד בסיפור מעשה בראשית (בראשית א, כא), ודוקא בלשון "ויברא": שהרי חלק חשוב בהוכחה לעולם שה' ברא את העולם, היה ע"י הכרתו של פרעה ועמו בה', שהתחילה באות שנתן לו משה, שהתנין של משה בלע תנינים של החרטומים.

סיבה נוספת לקשר בין שבת ליציאת מצרים, היא שקיום השבת התאפשר לעם ישראל רק לאחר גאולתם ממצרים, שהרי רק בן חורין יכול להימנע ממלאכה ולנוח.