בבית האחרון של הפיוט "מעוז צור", נכתב כך:

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.

נְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ, מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה.

כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה.

דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן, הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה.

בפיוט זה אנו מבקשים שהקב"ה יגלה את כוחו הגדול, ילחם באויבנו, שיקרב את זמן הגאולה ושינקום את נקמת דם בני ישראל שנשפך ע"י מלכות אדום הרשעה. כי תקופת גלות אדום התארכה לנו יותר מיתר הגלויות, ואין בכוחנו להמתין עוד.

בתפילה על אורך הגלות ראוי היה להזכיר "כי ארכה לנו הגלות", ואילו בפיוט נאמר "כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה", מה פשר הדבר?

רבי אברהם הערצל (נחלת אברהם, עמוד תקצו) הסביר את הדברים ע"פ משל:

מעשה בראובן שלווה מעות מחברו, וקבע את מועד הפרעון לראש חודש חשוון, מפני שחשב שעד אז יוכל להחזיר את החוב. בהגיע ראש חודש חשוון התברר לראובן שהוא לא יוכל להחזיר את החוב. באותו יום פגש ברחוב ידיד אחר וסיפר לו את צרתו. נכמרו רחמיו עליו והלווה לו את הסכום הדרוש שיוכל להחזיר את חובו, ויחזיר לו כעבור חודש. ברם, גם כעבור חודש לא הצליח ראובן לפרוע את ההלוואה החדשה, והוא פנה לידיד נוסף... וכך במשך שנים גלגל את הלוואתו מחודש לחודש, בהאלצו לחלות את פניהם של ידידיו.

אפשר להסתכל על ראובן כבר מזל שנושע פעמים רבות, אך האמת היא כי לישועה האמיתית הוא לא זכה, כי לא עלה בידו להשיג באמת סכום שיהיה שלו ולפרוע את ההלוואה לצמיתות.

כך אנו מתפללים ומתחננים לקב"ה: "כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה" – כבר אלפי שנים אנו מתגלגלים ע"י עזרתו של הקב"ה מישועה לישועה, נחלצים בעור שינינו מיוון, מרומי, ממסעי הצלב, מהמוסלמים, מגרוש ספרד, מהאירופאים – וממשיכים לשרוד. אך ריבונו של עולם, אומנם הישועות המתגלגלות הללו מחזיקות אותנו בחיים, אבל לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה אחת ולתמיד, בכל פעם אנו זקוקים לישועה אחרת.

אבינו, אב הרחמן, "חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה... כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה" – הקדם והבא במהרה את הישועה השלמה והסופית!

מתוך: "ותן חלקנו" – ספר לימוד יומי (להצטרפות כמנוי, חייג: 1700-500-151)