בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשנים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ, ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת ושמתם בארון" וגו' (דברים י,א-ב) 'דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו... שבר את הלוחות, מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו" התורה כולה [כאן] וישראל מומרים על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר "אשר שברת", ואמר ר"ל: יישר כחך ששיברת' (שבת פז,א) מובן שמשה עשה מדעתו מק"ו, והקב"ה בדיעבד הסכים איתו. לעומת זאת בירושלמי נאמר: 'תני רבי ישמעאל: הקב"ה אמר לו שישברם, שנאמר "ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שברת", אמר לו: יפה עשית ששיברת' (תענית ד,ה) מובן שמשה הצטווה מה' לשבר את הלוחות. אפשר שזה מחלוקת בשל הצד העקרוני של מה שהיה בזמן שבירת הלוחות, שבבלי מובא: 'גבור.. דכתיב: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם", ותניא: הלוחות ארכן ששה, ורחבן ששה, ועביין שלשה' (נדרים לח,א) ופרש"י: 'ועוביין שלש - ואפי' הכי שיברן' הרי ששבר משה מדעתו בזריקה חזקה כדי שישבר. (אמנם לכאורה למה שלא נעמיד מעצם זה שהחזיק את הלוחות שהיו כבדות?- אלא מזה שהגמ' מביאה כראיה מעניין הזריקה, ולא מזמן שהביא את הלוחות, מוכח שההוכחה היא ע"י שהצליח לזרוק ולשבר). לעומת זאת ביר' מובא (שם): 'ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: הלחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפיש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר: "ולכל היד החזקה" ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי'. הרי שליר' משה לא רצה להרוס את הלוחות ומימלא לא כבבלי שרצה לשבר. אלא שאפשר להעמיד שמשה לא רצה שה' יקח אבל כן רצה לשבר?- א. מהמשך הדרשות שם מוכח שלא רצה לשבר: 'ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו' (ואמנם אפשר שחולק על הדרשה שקודם, אולם אפשר בפשטות שלא חולקים אלא משה לר רצה שה' יקח אבל כיון שפרח הכתב הלוחות כבדו ונשברו). ב. כל ההוכחה של הבבלי שמשה היה גיבור, זה מזה שמשה זרק בכח את הלוחות, ולמה זרק את הלוחות? זה מה שמובא בשבת: 'אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו" התורה כולה [כאן] וישראל מומרים על אחת כמה וכמה' והרי אם הבבלי סובר כמו הירושלמי, אז מדוע צריך שמשה יחבוט את הלוחות בכח בקרקע כדי שיברו כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל, מספיק שיתן לה' לקחת את הלוחות ומימלא הלוחות לא יהיו כאן כדי שיחשב 'התורה כולה כאן'? מימלא צריך לומר שהבבלי והירושלמי חולקים, ולירושלמי משה לא רצה לשבר. לכן לשיטת הבבלי שמשה רצה לשבור, עשה זאת מק"ו מדעתו, ולכן צריך אישור מה'. לעומת זאת ביר' שמשה לא רצה לשבור אז הסיבה שנישבר זה שה' לקח את האותיות, כמו שרצה גם לקחת את הלוחות, ומימלא אם ה' רצה לקחת את הלוחות זה ההוכחה שה' רצה שהלוחות לא יתקיימו כאן ולכן אומר ר"י שהקב"ה אמר לו שישברם, שאמר זאת ע"י רצונו לקחת את הלוחות. אלא שגם בירושלמי מובא שמשה עשה ק"ו מדעתו: 'דרש משה מק"ו, מה אם פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו "כל ערל לא יאכל בו" התורה שכל המצות כלולות בה על אחת כמה וכמה, "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר"' (שם)? אפשר שדעה זו חולקת על הדעה של ר' ישמעאל, שלכן דברי ר"י מובאים מיד אחרי הדרשה הזו לומר שזה מחלוקת, ושאר הדרשות הן כמו שיטת ר"י. אולם אפשר לומר שאין זה מחלוקת, כיון שלכאורה דברי ר"י סותרים עצמם, שבתחילה מביא 'הקב"ה אמר לו שישברם', ובסוף מביא 'אמר לו: יפה עשית ששברת' ואם ה' אמר לו שישבור מה הטעם שה' צריך לומר לו שעשה יפה, הרי ה' עצמו אמר לו לעשות זאת?- אפשר בפשטות לומר שלא אישר רק את עצם הזריקה, אלא שמשה לא נתן לקב"ה לקחת את הלוחות, ולכן יש כאן אשמה של משה שגרם לשבירתם, ולכן צריך שה' יאמר לו שמה שעשה זה תקין, שהכוונה שכל מה שעשית עד השבירה זה היה מעשה טוב (שמה שאמר לשבור זה לא הוכחה שהכל היה טוב, אלא שלמעשה המידי צריך לשבור, אבל מראש לא היה צריך להגיע לזה). אולם אפשר לומר שבתחילה משה לא נתן שה' יקח, אלא שאח"כ עשה חושבין על מה שהשאיר את הלוחות, והבין שלא ראוי שישארו בשל הק"ו, ולכן אז שבר את הלוחות, במעשה זריקה בחוזקה כמו שנאמר בבבלי, או מהמשקל כמו שנאמר ביר', או שיכל להוריד את הלוחות בלי לשברם, כיון שהיו גדולות וחזקות, אלא שהבין שצריך שישברו ולכן הפילם בחזקה, שצרף כחו לנפילה מהמשקל (אם נאחד את שיטות הבבלי והיר'). ומימלא אין מחלוקת על ששבר מהק"ו ולכן צריך שה' יאשר לו, ומה שנאמר שה' אמר לו הכוונה שה' רמז לו זאת שלא ראוי שישארו הלוחות, ומשה הבין נכון, אולם צריך שה' יאשר שאכן זו היתה כוונתו, ולכן מצד אחד ה' כביכול אמר ומצד שני צריך שה' יאשר את הק"ו שאיתו הבין מה ה' מצווהו בכך שמנסה לקחת את הלוחות, שזהו לומר לו שלא ישארו כאן, שזה בא לידי ביטוי בשבירתם. אלא שאם כך אז מדוע צריך להביא הוכחה מהנאמר בסוף ימי משה, כמו שמביא היר': 'הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר "ולכל היד החזקה" ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי' הרי כאן אמר לו זאת ב"אשר שברת"?-בפשטות אפשר לחלק בין אי הנתינה לקחת את הלוחות לבין מה ששברם אח"כ. אולם לכאורה בפשטות אם ה' אישר אז חל על הכל?- אלא שסתם כך הפס' מספר שה' אמר שיכתוב בשניים כמו בראשונים, מניין לומר אישור לשבירה?- לזה צריך להביא מסוף ימיו שה' מאשר את מה שעשה שלא נתן שיקח, וצריך להשלים מהספרי על הפס' (דברים לד,יב) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" 'ר' אלעזר אומר: לכל האותות והמופתים. ומנין לפני הר סיני? ת"ל "ולכל היד החזקה”.. ומנין אף בשברי לוחות? נאמר להלן "ואשברם לעיניכם”, וכאן הוא אומר "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"'. הרי שבפס' מרומז על שבירת הלוחות, וזה נאמר בשבחו, מימלא גם כאן יש רמז לשבח בשבירה ע"י אמירת ה' "אשר שברת".

מה שהיר' מביא שה' ציווהו, אפשר גם שלומד זאת כמו בילקו"ש (רמז תש"מ): 'אחרים אומרים: לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר "אשר שברת" אמר לו יישר כחך ששברת. ר' מאיר אומר: "ויהיו שם כאשר צוני ה'” שנצטוה ושבר את הלוחות'. ניראה ששתי הדרשות הם אחת, שר"מ מסביר ש"ויהיו שם כאשר צוני ה'” מיותר בפס', שהרי זהו מה שנאמר קודם שה' ציווהו "ושמתם בארון" והוא שם "ואשים את הלוחות בארון" (פס' ה'), אז לשם מה חוזר שהם שם כמו שה' ציוה?- לזה למד ר"מ שבא להדגיש ששני הלוחות שם יחד, כמו שמובא '"אשר שברת ושמתם בארון", תני רב יוסף: מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון' (מנחות צט,א) מימלא "ויהיו שם" הכונה לשניהם. וזה ע"פ מה שה' ציוה, שלכאורה היה ראוי להפריד בין הלוחות השבורים והלוחות השלמים, כיון שבשבורים יש קשר למעשהו של משה ששבר אותם. שהנה בגמ' (במנחות) לומדים מזה ששניהם יחד 'מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון' שלכן הלוחות נימצאים יחד, אלו שעם הלימודים (הדברות) ואלו שלא, ומה שמפרטים דווקא 'מחמת אונסו' זה מסברא. אולם אפשר שגם זה למדו ברמז כמו הלוחות שאין בהם צד רע, כך גם בשכחה שאין בו צד רע אלא מאונסו, שאילו היה צד רע זה היה כמו בכוונה ששיכח מעצמו. כך גם בלוחות לו היה בהם צד רע לא היו ניתנים יחד, כיון שהיה מבליט את החטא, ע"י המצאותו עם השלמים. ובפרט שהלוחות השלמים הם בעלי מעלה גדולה יותר, (בשל שלמותם) שלכן לא יוצאים מהמקדש 'תני רבי יהודה (בר אילעי) בן לקיש אמר: ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בתוכו, ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד, הדא הוא דכתיב "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן ופעמים שהיה מתראה עמהן במלחמה' (שקלים טו,ב). מימלא אם בשבורים היה צד חטא לא היה מקום לשים אותם עם השלמים בעלי המעלה השלמה שיעלה את הקטרוג (בפרט שניראה שהשלמות מעלה את חשיבותם ולכן המצאות עם השבורים מדגיש את צד החסרון בשל החטא). לכן מוכיח ר"מ שהיה ראוי להפרידם, ומה שלא הפריד זה משום שה' ציווה זאת, ומדוע ציווה זאת ה'?- אלא שהשבירה היתה ע"פ ה' ולכן זה לא מלמד על חטא. אלא שמי אמר שה' ציוה אולי עשה מדעתו וזה תקין?- אלא שלמד מהפס' שהוא מרמז על תקינות שבירת הלוחות, ובו רמז גם מדוע זה תקין, וזה משום "כאשר ציוני ה'” שה' ציווהו. ובפרט שיכולנו לדעת זאת גם בלי הפס' הזה, כיון שבמשך הפס' נאמר שה' מצווהו שישים את הלוחות יחד בארון, מימלא את כל זה הינו יודעים מהתעמקות בפס', לשם מה מדגישה זאת התורה?- לכן למד שזה בא לברר מה שלא נאמר, שזהו שה' ציווהו לשבור את הלוחות, מימלא "כאשר ציוני ה'” עיקרו ללמד שה' ציווה. לעומתו 'אחרים אומרים' לומדים זאת מ"אשר שברת" שאישר את שבירת הלוחות. אלא שמניין ש'לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה'?- לזה לומדים כמו ר"מ שהפס' “כאשר ציוני ה'” מרמז על שה' ציווהו, אלא שלא לומדים זאת רק מסברא שהפס' עצמו מלמד זאת, אלא מוסיפים דרשה כאילו נאמר בפס' הסבר ל"אשר שיברת" שזה היה בציווי ה', שזהו "ויהיו שם כאשר ציוני ה'" כנאמר קודם "אשר שיברת ושמתם בארון". ש"ושמתם בארון" זהו "ויהיו שם", ו"אשר שיברת" זהו "כאשר ציוני ה'” ("אשר”="כאשר”) שבא הפס' עצמו ברמז ללמדנו שה' אמר לו אשרי ששיברת כיון שה' ציוהו לשברם.

ואולי אפשר שלמדו שבפס' נאמר "בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך.., ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" ונאמר בגמ' 'אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: "כתב לך" , "פסל לך". מה פסולתן שלך, אף כתבן שלך. [ו]משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יבורך" וגו' (נדרים לח,א). מחומש שמות למדו מהנאמר "כתב לך" ו"פסול לך" שהתורה ניתנה למשה, ואצלנו בפס' נאמר "פסל לך" כעין הנאמר בשמות, ואילו הכתיבה נאמרה על ה' "ואכתב", כך שכעין רומז על אחדות בין ה' ומשה בעניין הזה (שאמנם ה' כותב אבל זה כעין קשור למשה כיון שכל התורה כעין שלו), ולכן למדו גם את הסמוך לו "אשר שברת" שיש אחדות בין ה' למשה, וזהו שמשה שבר כי ה' ציווהו, שכך עשו יחד. או שהכוונה בנתינת התורה למשה 'פלפולא בעלמא', פרש"י: 'להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה, ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל'. אולי חשב משה בדעתו מדוע הפלפול ניתן לו הרי ברור שהיא חלק בלתי נפרד מהתורה, והוא חייב לתת להם (אמנם מרצונו מעין טובה, אבל ודאי שבלי זה אי אפשר לקיים התורה, וה' מצפה ממנו שיתן לבנ"י את הפלפול) והנה מסופר בילקו"ש (תש"מ) 'כיון שסרחו ישראל אמר אם אני נותן להן מזקיק אני אותן למצות חמורות, ומחייב אני אותם מיתה לשטים, שכתוב בהן לא יהיה לך וגו'. חזר לאחוריו וראוהו הזקנים ורצו אחריו, אחז משה בראש הלוחות והן אחזו בראשן, וחזק כחו של משה יותר מכחן של שבעים זקנים, שנאמר "ולכל היד החזקה" וגו'. נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן שפורח וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו' הרי שהזקנים לא חשבו כמו משה, מימלא הבין משה שכאן בא לידי ביטוי מדוע הפלפול ינתן על ידו לבנ"י, כדי שבנתיים בהבנתו דבר מדבר יבין שלא לתת את התורה, והזקנים שחושבים אחרת לא תתקבל דעתם, מימלא דעתו אושרה ע"י ה' בעצם זה שנתן את התורה בצורה שכזו, שרמז לו מה דעתו. לכן מיד כשמשה ניצחם בכח שזה ע"י שה' בעזרו, שלפני "היד החזקה" נאמר "אשר שלחו ה'”, מיד הושלם ונישברו הלוחות כקביעת משה שה' מאשרו. ואולי זהו שלמדו "ולכל היד החזקה" לשבירת הלוחות ע"י משה (כמו בספרי) כשתחילת הפס' “אשר שלחו ה'”, שמלמד שה' שלחו לישבור, שזהו המקור לנאמר במדרשים וביר' שאמר לו לשברם.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.