לק"י

חברים שלום

סיפור מרגש שראיתי ששייך להפטרת השבוע

"כאיש אשר אמו תנחמנו"

הרב ישראל לאו מספר.

במהלך מלחמת יום הכיפורים הגיעו לבית החולים איכילוב 475 פצועים קשה ביותר, אשר הובאו מהחזית הדרומית.

הפצועים קל ובנוני הגיעו לסורוקה ולברזילי.

הפצועים קשה הוטסו במסוקים לאיכילוב , רובם סבלו מכוויות קשות ביותר, היו בניהם פגועי ראש, עמוד שדרה, ועיניים.

במחלקות הכירורגיות עבדו הצוותים סביב לשעון במסירות נפש שאין כדוגמתה.

שעות רבות שהיתי במחלקה שבה אושפזו שרופי הטנקים.

שם למדתי עד כמה מטופשת ושקרית היא האמירה בתיאורי המלחמה " הפצועים לא זעקו".

הם זעקו ועוד איך, כבני אדם הסובלים כאבי תופת.

אי אפשר לתאר את זעקות השבר שלהם, במיוחד כשהלכו בפעם הראשונה למקלחת לאחר ההשתלות, צרחות כאלה לא שמעתי מעודי.

באחד מחדרי המחלקה הכירורגית שכבו ארבעה שריונרים, שנשרפו כמעט כליל בטנקים.

אחד מהם זעק זעקות כאלה, שאיני יודע עד היום מאין שאב אותן, למרות כמויות המורפיום שהוכנסו לגופו.

התחננו שישמור על מעט שקט, שלא יפריע לשלושת חבריו לחדר להירדם- אך ללא הועיל, גם ההסברים שזה מפריע להחלמתו לא עזרו.

ברגע אחד חדל הבחור אפילו ליבב, שוועות השבר שלו נדמו. נבהלתי מהשקט הפתאומי שכבש את החדר.

חששתי שמא קרה משהו נורא. פחדתי אפילו להישיר מבט לעבר מיטתו, כדי שלא יאומת החשש הנורא מכל.

אבל- לא . הפצוע נרדם וישן שנת ישרים שלווה מוזרה ירדה על פניו השרופות, לא נותר רמז לצווחות האימתניות שהעידו על סבלו הנורא.

התברר כי אמו, שלא משה ממיטת בנה, מצאה בין שתי זרועותיו פיסת עור זעירה, סנטימטרים אחדים גודלה. שהייתה כולה שלו, ללא כוויות וללא השתלות.

האם החלה ללטף את פיסת העור הלא פגועה וחזרה שוב ושוב על שמו.

"אימא פה , תירגע בן שלי, תירגע" , חזרה ואמרה לו , כשהיא אינה חדלה ללטף את פיסת העור הבריאה, ומתאמצת בקושי רב לכבוש את בכיה.

רק מילותיה וניגונן האימהי, האוהב והמוכר הביא מנוח לנפשו המיוסרת. רק אז עצם סוף סוף את עניו, והביא מרגוע לנפשו.

לפנות בוקר כשחזרתי הביתה, אמרתי לאשתי שבאותו לילה באיכילוב ליד מיטתו של החיל השרוף, הבנתי את משמעות הפסוק מהפרק האחרון

בספר ישעיהו.　　 ישעיהו הנביא שפתח את דבריו בנבות זעם " בנים גידלתי...",　 ומפרק מ הוא מדבר על "נחמו נחמו..."

מגיע לפרק האחרון פרק ס"ו ואומר "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו"

מכל הדמויים בתבל בחר הנביא בדימוי זה. "איש אשר אמו תנחמנו"　 אמו- ולא אביו.

הלילה, אמרתי לאשי הבנתי זאת הבנה עמוקה מאוד. שום דבר לא עזר לבחור ולא הרגיע אותו, לא מורפיום, לא דיבורים, לא גערות,.

רק כשאמו באה אליו באהבתה, וליטפה אותו ולחשה לו מילים אימהיות, הוא נרגע וישן שינה רגועה.