ידיד נפשי המוהל המפורסם במקומותינו רבי אברהם סילם, היה נירגש כשקיבל לידו את ספר הביכורים שלי "השאלה התשובה העתונאי" עם הקדשה לבבית בכתב ידי על הכריכה. מעבר להיותו ידיד יקר, הרי שאחד מן הסיפורים המרגשים בספר הקודם שייכים לו "אברהם כפול שלוש" שם הסיפור, אך לא בו עסקינן.

"הרב לוי, אני ממש מרוגש מן הספר, אבל האמן לי, לקראת הוצאת ספרך הבא, אתה חייב לשבת איתי שעה-שעתיים ואני מעמיס עליך סיפורים מדהימים שאוזן לא שמעתן מהר סיני ועד היום. יד ההשגחה המפליאה, הסובבת סביב עיסוקי כמוהל היא מעל ומעבר לכל דמיון. אך כרגע ערב שבת, הזמן קצר והמלאכה מרובה...".

רגע, רגע, רבי אברהם – הרגעתי את סערת רוחו – פטור בלא סיפור, אני לא זז.

מחוץ לרכב הממוזג שרר שרב מהביל ומבהיל, חום ישראלי כבד, המצריך מזגן 24 שעות ביממה. הרב סילם הפעיל עד למקסימום את המזגן ברכבו ואמר: "בבקשה קבל סיפור נדיר ביופיו, מופלא בהשגחתו, המעלה בי בכל פעם שאני נזכר בו תזזית של שמחה, התרגשות ומתח...".

"ובכן, באחד מימי הקיץ לפני כשש שנים הייתי אמור למול מספר לא מבוטל של תינוקות כן ירבו, בשפע בריתות בק"ק נתניה ובסביבתה. מדובר בקצב לא פשוט הדורש ממני זריזות ומיומנות. "פרו ורבו" ברוך הוא וברוך שמו, שעם ישראל הולך ופורץ ימה וקדמה צפונה ונגבה... ואני לא המוהל היחיד שהייתי עמוס באותו יום בעבודה... פגישה אחרי פגישה עם אליהו הנביא, תמיד נעימה ונושאת בחובה תחושה עילאית של חן וחסד. בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא גואל, ומי מבשר על ביאת משיח צדקנו? אליהו הנביא זכור לטוב.

"היה זה באחד מימי השרב, של חודש אלול, את הברית הלפני האחרונה עשינו באולם באזור התעשיה הצפוני בשעה 19:00, כלומר שבע בערב, כאשר שקיעת החמה 19:15. עוד 15 דקות לשקיעה. הברית האחרונה היתה אמורה להתקיים בשכונה הדרומית של העיר, קרית נורדאו בבית הכנסת "אליהו הנביא" ונותרה לנו פחות מרבע שעה להגיע לשם. עלינו בזריזות על מכוניתי, עוזרי המיומן והצדיק רבי יעקב ואני, ושעטנו לכוון כביש החוף. טרם עלותינו לגשר הצפוני המוביל לכביש החוף, חשתי שההגה כבד ואינו מגיב. חששתי מפנצ'ר...

עצרתי בשולי הכביש, ירדתי מן הרכב, הצצה מהירה אימתה את חששותי, ואכן – השם ישמור – הגלגל הימני-קדמי העלה עשן מן החיכוך עקב התקר. הבטתי בשעון, ופעימות לבי החלו לנסוק. הרגשתי שהרקות שלי מכות בי בהתרגשות... נותרו לי בקושי 10 דקות להגיע לקרית נורדאו, הרכב מפונצ'ר, עד שאזמין מונית, עד שהיא תגיע, מדובר בזמן יקר... אחרי השקיעה אסור למול. אין מלים בלילה, ונכנסנו כבר ליום התשיעי.

מבטי האכזבה של ההורים והאורחים החלו לצלוף בי בדמיוני, ובשניות הלחוצות הללו חיפשתי נואש אחרי פיתרון ניסי... אך מאחר והיה ברור לי שלא ינחיתו לי את המלאך גבריאל מן השמים כדי להטיסני במשק כנפיים עד לבית הכנסת "אליהו הנביא" הייתי חייב לייצר לעצמי את המלאך הזה...

"כן רבי קובי, יש מלאכים בשמים, אבל יש מלאכים גם בכבישים. נעמדתי במרכז הכביש, והנהג המבוהל שהגיע למולי החל לצפצף ארוכות. הוא חשש שכנראה מדובר באדם לא יציב בנפשו. סימנתי לו לעצור. הוא עצר. נכנסנו רבי יעקב עוזרי הנאמן ואנוכי למכוניתו, וביקשתי ממנו: סע צדיק שלי, סע... אתה לא עוזב אותנו... אתה חייב לעזור לנו...

"הנהג היה המום. מי אתם?! מה אתם רוצים ממני?! מה פתאום נכנסתם בלי רשות למכוניתי?! אולי אתם שודדים... תעשו לי טובה רדו מן הרכב...!!!

"סע!!! שאגתי... תן גאז, אני כבר מסביר לך מה ולמה. רד מן הגשר ימינה, היכנס לכביש החוף סע דרומה 7 ק"מ, ומשם בזריזות לשכונת קרית נורדאו, אני מוהל, יש לי ברית מילה שם, עוד 9 דקות שקיעה, תבין אותי מכוניתי התפנצ'רה, הקב"ה שלח אותך אלי, כי אתה המלאך שלי...

"זיק של חיוך ניצת בעיניו של הנהג שהיה חילוני למהדרין אבל עם לב חם: "אתה מוהל? הו, הו, זה כבוד בשבילי להסיע מוהל בשביל מצוות ברית מילה".

"והוא לחץ על הגאז. עוד איך לחץ על הגאז. מכוניתו החדישה כמו ננערה מן ההלם וטסה במהירות לכוון היעד המבוקש. באותן דקות שנידמו לנו כמו נצח, עסקנו רבי יעקב ואנוכי באמירת פרקי תהלים ובתחינה לפני הקב"ה, שהמשימה תצלח בידינו ונצליח להגיע לפני השקיעה לתינוק הזערורי הממתין בקוצר רוח להיכנס לבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני...

השמש נטתה מערבה וצבעה הפך כתום, קרני אור אדומים החלו להבליח מן הים. פחדתי להביט בשעון. עצמתי עיני, ואמרתי: ריבונו של עולם, לא ביקשתי את המלאך גבריאל, אבל אין לי ספק שהיהודי החביב הזה שמחזיק בהגה רוצה לזכות במצווה, והתינוק המתוק גם הוא שואף לבריתו ביום השמיני, והוריו בוודאי מצויים במתח נורא, שלא יגרם להם שברון-לב. עשה למענם אם לא למעני...

לפתע חריקת בלמים. אני פוקח עיניים ולמולי בית הכנסת "אליהו הנביא". אני מביט בשעון: נותרו עוד ארבע וחצי דקות לשקיעה. אני ורבי יעקב שועטים מן הרכב. והרצים יצאו דחופים לבית הכנסת. השקטתי תוך שניות את הרוחות הנרגנות, ותוך דקה וחצי התינוק היקר נכנס בדלת הקדמית לעם היהודי, נימול כדת וכדין, כשאנו מזמרים בכל פה, הילד יהא רענן בצל השם יתלונן... בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא הגואל... ואכן הרגשתי כמי שזוכה לגאולה השלמה...

סיפור נחמד רבי אברהם, הפטרתי לעבר ידידי הוותיק, אבל דומני שהעיקר חסר מן הספר...

"רגע הרב לוי, הסיפור עוד לא התחיל, זה רק היה הפתיח.

מעניין לאן אנו שועטים עכשיו? שאלתי.

יצאנו מבית הכנסת והותרנו את בני המשפחה לאכול ולשמוח. רצינו להזמין מונית... אך הנה אני מבחין בחוץ ב"נהג שלנו", זה שחטפנו אותו בעל-כורחו באמצע נסיעתו. "בואו עלו, אחזיר אתכם לרכב, או לכל מקום שתרצו" הוא קרא לי. עלינו לרכב, ואז נישקתי אותו במצחו בחום. "ידידי, אין לך מושג לאיזו מצווה אתה שותף. בזכותך נכנס ילד נוסף לבית היהודי של אברהם אבינו. אשריך!!! ואשרי חלקך...".

הנהג החטוף והאדיב שתק כמה שניות, שמתי לב שהוא מהורהר ואז התחיל לדבר נרגש כולו: "שמי שמעון. אם לפי דבריך עשיתי מצווה גדולה, ואתה רב ומוהל חשוב, אז אני מבקש ממך ברכה מיוחדת, כי אולי זו עת רצון. אני בן 45 שנים, ועדיין לא נישאתי, אני רווק בעל כורחי, לא מצאתי את בת זיווגי מן השמים. העיכוב הזה מעיק עלי וגורם לי עצב. וכידוע, אם אין לי אשת חיל, אזי ודאי גם לזרע של קיימא לא זכיתי... אז ברכני רבי שאזכה להינשא בקרוב.. אני מרגיש חצי בנאדם".

"הוא עמד לפרוץ בבכי... ואז נשמתי עמוק, הנחתי את יד ימיני על ראשו וברכתיו מכל הלב עד טיפת דמי האחרונה... "מי יתן ותנשא בקרוב לאשת חיל חסודה משורש נשמתך ותקים בית נאמן בישראל על אדני התורה, ואזכה למול את בנך ביום השמיני וכו' וכו'. רק אל תשכח אותי"!!!

"אתה לא תאמין הרב לוי, חלפה לה שנה בדיוק, ואני מקבל צלצול טלפון: "שלום מדבר שמעון, אתה זוכר אותי... אני הנהג שלך, אני המלאך גבריאל שלך שהובלתי אותך לברית מילה ארבע דקות לפני השקיעה.. רבי אברהם, חודשיים אחרי הברכה שלך נישאתי לנוות-ביתי, והיום בשעה מוצלחת נולד לי בני בכורי... הבטחת לי שתזכה להיות המוהל והקב"ה שמע וקיבל ברכתך.

"הסיפור עוד לא ניגמר הרב לוי. הספקתי מאז למול את שני בניו של שמעון הנהג החטוף שיהיו בריאים בלי עין הרע, כאשר לפני הברית אני מספר בין פיוט לפיוט את הסיפור הנהדר ששמעת עכשיו".

למותר לציין ש"הנהג החטוף" שלנו רבי שמעון, שומר תורה ומצוות וגם הוא מחזק אנשים בסיפור ההשגחה הפרטי שלו.