על סף גרם המדרגות

שמי אורית, כיום אני אם לשש בנות קטנות ומתגוררת בשכונה לא דתית לא רחוק מירושלים. כשנישאתי לבעלי רציתי לעבור ולגור בעיר חרדית, אבל בעצה אחת עם אחד מגדולי הדור קיבלנו פסיקה חד משמעית: "השארו בשכונה הזו עוד מספר שנים. מוטלת על כתפיכם משימה קדושה. אתם תהיו נרות החנוכה של השכונה". למען האמת, המילים הללו חיממו את ליבי מחד, אבל דאגה לא קטנה כירסמה בקירבי מאידך. נכון, עלינו להיות כפופים "לכל אשר יורך", ודעת תורה היא מעל לכל, אבל אני אשה פשוטה לא מלאך, וחינוך ילדי הדור הבא, בוער בנפשי. השכונה הזו, במילים עדינות אינה מאירת פנים לשבת ולמועדים. תושביה הם לא מן הסוג שפוקד את בית הכנסת בסתם יום חול. הרב שהבחין בנצנוצי הדאגה שבקעו מתוכי, הוסיף עוד משפט "אל תדאגה, למרות שהשכונה איננה דתית מספיק, לטעמכם, הקב"ה יתן לכם סיעתא דישמיא מיוחדת בחינוך הילדים". נו מילא, הרב פסק ונכנעתי. נסענו לבעל הדירה שאו שוכרים, והארכנו את החוזה לשלוש שנים נוספות. פתחנו בצעדים ראשונים לזיכוי הרבים, תלינו מודעות בשכונה על שיעור דף היומי, על שיעור בהלכות, על שיעור נשים בביתנו, והעסק התחיל לזרום. השיעורים מנו מספר משתתפים ומשתתפות זעום, אבל לא אמרנו נואש. קיווינו לעתיד מאיר יותר, הלוא הרב אמר שאנחנו נאיר שם כמו נרות חנוכה. לאמיתו של דבר ככל שנקפו החודשים, חשתי שהשכונה הזו לא מוצאת חן בעיני, וכשיסתיים החוזה – כך החלטתי- נחפש מקום אחר, יהודי יותר, שבו שלוות השבת קונה שביתה של מעין עולם הבא, מבלי מכוניות ואופניים הדוהרים בכביש המרכזי בעיצומו של היום הקדוש. נולדה לנו בת בכורה, ושנה אחר כך עוד בת. כשנולדה הבת השלישית עמדנו לפני סיום החוזה. התחננתי לבעלי "בוא נעזוב. הרב אמר רק שלוש שנים. עשינו את שלנו, פתחנו שיעורים אומנם לא כובשי קהל, אבל בכל זאת... אף אחד לא יכול לבוא אלינו בטענות. אני גם רוצה לזכות בכמה ידידות יראות שמים ולמלא את חיי ברוחניות וקדושה, שלא נמצאת כאן." בעלי הבין לנפשי, הנהן בראשו בצער ואמר "אני מבין ללבך, אבל אנחנו יהודים של דעת תורה, מה דעתך לחזור לרב?" מה אגיד לך ר' לוי, זכיתי בבעל רגיש להפליא וצדיק ממש שליבו רחום וחנון כלפי כל אדם, ובעיקר יש לו אהבה מיוחדת לילדים. הרגשתי שהניתוק מן השכונה יגרום לו עוגמת נפש, משום שלדבריו "עדיין לא הדלקנו כאן את הנר..." נו מילא, חזרנו לרב. "אורי ואורית, אתם זוג יקר המהווים את המגדלור של השכונה,אבל עדיין לא הגעתם לאמצע הדרך. אני ממליץ שתשארו שם עוד שלוש שנים, ונדבר אי"ה כשנגיע ליעד ההוא". הרב פנה לבעלי והורה לו "תפרסם ברחבי השכונה שאתה מכין ילדים לבר מצווה. החל מהנחת תפילין, קריאת התורה, המפטיר, הכל. ליבי אומר לי שפרוייקט זה יצליח מעל למשוער. הרב צדק. אחרי שבעלי תלה מספר מודעות במכולת, במתנ"ס, בבתי הספר ובקופת חולים,התחיל מבול של טלפונים. עשרות הורים שמחו לשמוע שיש רב שמוכן ללמד ללא תמורה, כן כן אדון לוי, ללא תמורה ללמד את ילדיהם ולהכינם לקראת היום הקדוש. פניו של בעלי אורו, וביתנו הפך לתחנת רכבת שוקקת. ילד נכנס ילד יוצא, אבא נכנס אבא יוצא, לפעמים הוא ישב עם מספר ילדים בצוותא, ומטעים להם את טעמי המקרא, בניגון ירושלמי, מרוקאי, חסידי, ליטאי, תלוי לפי המוצא של הילד. הקשר הטוב שיצר אורי בעלי עם נערי בר המצווה, התפתח לקשר מצויין עם אבותיהם, והללו נישבו בקיסמו של הרב הצעיר וחלקם החלו לפקוד את בתי הכנסת בשבתות ולעיתים בימי החול, שיעורי התורה התרחבו באופן ניכר. מספר נערים התחזקו מאד ועטו על ראשם כיפה וציצית באום קבוע. בעלי הפך למאושר מאד, "את רואה אורית, הרב יודע על מה הוא מדבר, ביתנו שוק לימוד תורה קרוב רחוקים". שמחתי בשמחתו, אך כשנולדה הבת השישית, וכאן אני מכה על חטא, ליבי נצרב לו, נשרף לו, ואיזושהי קינאה רעה החלה לקנן בחדריו. הבית שלנו הפך למוקד עליה לרגל לבנים, ואילו לנו יש רק בנות. הנוכחות של הילדים, ואין לי מושג מדוע, החלה להעיק עלי ,רציתי שקט, מנוחה ורוגע.　 לא שהם הפריעו, חלילה, הם ישבנו בנימוס, עם עיניים קרועות לרווחה ואוזניים כרויות, והאזינו לבעלי ולהוראותיו. הם חיבבו אותו מאד, והקרינו קשר עמוק אליו, שהתבטא גם בשיחות פלאפוניות לפעמים לתוך הלילה. לי זה עשה רע. בליל שבת אחד, הבנות שכבו לישון, בעלי ישב ליד הסטנדר וניגן סוגיה. התינוקת הדס בת החודש נרדמה על כתפי, ונשימותיה נעמו לי כמו שירת מלאכים. "אורי, אני רוצה לבקש ממך משהו". "בבקשה, אני שומע בקשב רב". "אל תקח את זה קשה, אבל מאד קשה לי שנערי בר המצווה מגיעים לביתנו. אין לי חלילה שום התנגדות שתלמד אותם טעמי מקרא, מפטיר והנחת תפילין, אבל לא כאן. אני צריכה את השקט שלי... תלמד אותם בבית הכנסת. אורי שתק. עיניו הביעו הלם. לא רציתי להגיד לו שמקננים בליבי קנאה, אי שקט, סחף רגשי, שאין לנו בן. מעולם הוא לא העיר לי על כך, הוא אוהב את בנותינו והקדיש להן הרבה זמן איכות... לא היה לי אומץ לחשוף בפניו את הקטנוניות שבתוכי, חוץ מזה שבאמת רציתי קצת ראש שקט... נוחות... אורי הוא מורם מעם, ובשיא העדינות הסביר לי "דעי לך אורית, שהנערים הללו הם הקמע שלנו. כאן בין הכתלים שלנו הם שואבים קדושה של אידישקייט. הספרייה הגדולה, הזכר לחורבן, פמוטי הכסף, תמונות הצדיקים, כל זה משפיע על פנימיותם לא פחות מהלימוד איתי. אבל חזקה על בעל שיהלך במסילות ליבה של רעייתו, ויעשה את רצונה. אלמד אותם בבית הכנסת למרות שלא כל כך נוח שם... אם זה יעשה אותך שמחה ושלווה, היה זה שכרי". אורי עבר עם תלמידיו לבית הכנסת לעזת הנשים הקטנה. הרגשתי רווחה, שלווה. תחנת הרכבת עברה למקום אחר. אלא שלמרות שבעלי קיבל את הגזירה בהכנעה, הרי שאשה טובה יודעת להתהלך במסלולי רוחו של בעלה, וחשתי שלבו נחמץ בקרבו.

הסצינה הבאה מתרחשת חמישה חודשים אחר כך. הדס התינוקת בת חצי שנה, יום ראשון בשבוע, שעה שלוש אחר הצהריים. עוד פחות משעתיים מדליקים נר רביעי של חנוכה. יצאתי עם שכנתי לגן הציבורי, לשעה של נופש. הגן הציבורי שלנו ממוקם לאורך מדרון גבעה גבוהה למדי. גרם　 כ100 מדרגות נמתח לו מראש הגבעה עד מרגלותיה. הבנין שלנו נטוע סמוך לפסגת הגבעה, לצידו מדשאה מתוחכמת אשר משמשת כמוקד למשחקי כדור לילדי השכונה. ייצבתי את עגלת התינוקת ולחצתי על מעצוריה על מנת שלא תוכל להתקדם. צעדנו 10 פסיעות מזרחה והתיישבנו על הספסל. לפתע בזווית העין אני קולטת שהעגלה מתחילה לנוע אט אט, ותופסת תאוצה מבהילה ופניה אל גרם המדרגות מטה מטה. מדובר באסון בלתי נמנע, הדרדרות מטה במדרגות הינה דרך חד כיוונית, התינוקת עלולה להתעופף באוויר תוך כדי התהפכות העגלה... ולצנוח!!!התאבנתי וצרחתי כמו לביאה פצועה "שמע- ישראל -　 ה' -　 אלוקינו-　 ה' - אחד". העגלה טסה והנה היא תופסת זווית אלכסונית אל תהום גרם המדרגות, אני עוצמת עיני וזועקת "אבא, תציל אותה!!!" רחמי שמים כי לא תמו, ילד זריז ונמוך קומה שמע את הזעקה שלי,　 ודהר מן המדשאה כמו איילה שלוחה לכיוון העגלה ובטרם אסון אחז בה ומנע ממנה נפילה...ומי יודע מה היה עולה בגורלה של הדס... "תודה! תודה! הקב"ה ישלם לך שכרך מושלם... אין לי מילים להודות לך, אין ספק שהצלת את התינוקת שלי" ברכתי אותו כולי רועדת משמחה. "גברת שמי יונתן, והקב"ה כבר שילם את שכרי מושלם. אחגוג בשבוע הבא בר מצוה, אעלה לתורה ואקרא את הפרשה כולה... ומי הרב שלימד אותי? הרב אורי בעלך". הלכתי לאט לכיוון הבית אפופת מחשבות, כשלפתע בת קול פנימית כקול פעמוני שמיים לחשה לי "יש לקב"ה ילדים שצריכים לדאוג להם, ללמד תורה, להאיר להם מקדושת הבית היהודי. והקב"ה מבטיח שמי שידאג לטפח ולשמור על ילדיו, יזכה שמלך מלכי המלכים ינצור ושמור על בניו ובנותיו שלו...". אחר כך נזכרתי שאורי אמר לי, שהנערים הללו הם בעצם קמע. נשקתי את הד בפניה, ונכנסתי הביתה. אורי היטיב את נרות החנוכה וקיבל אותנו במאור　 פנים. "יש לך דרישת שלום מיונתן" סיפרתי לו. "יונתן? איפה פגשת אותו?"　 "בגן הציבורי. הוא סיפר שבעוד שבוע יש לו בר מצווה. אני מציעה שאת השיעורים האחרונים בטעמי המקרא תעשו אצלנו בבית., ובכלל אורי, הבית שלנו נפתח מחדש לילדי הבר מצווה". אורי לא שאל למה ומדוע. הוא ברך על הנר הרביעי של חנוכה, ואחר כך ברך שעשה ניסים לאבותינו. וגם לנו בימים ההם, וגם בזמן הזה. כוכבים ראשונים נצצו בשחקים. הדס פרצה בבכי, אבל באותן דקות הייתי המאושרת בעולם.

למותר לציין, ששנה אחר מכן נולד לנו בן. ביקשתי לקרוא לו יונתן.

מתוך העלון של מנחם אזולאי, נשלח במייל מאת [email protected]