פרשת פנחס
פנחס
"פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני
ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה,יא).
ידוע מאמר חז"ל
כשיש דין למטה אין די למעלה. פנחס, בקנאתו המתיק את הדין שהיה למעלה ("מעל
בני ישראל") ע"י שהיה דין למטה (בקנאו את קנאתי בתוכם)
ועי"ז הפך את החימה לרחמים וחיים ושלום לכל ישראל (תולדות אדם).
עת לעשות לה'
פנחס לא היה מוכרח
לעשות מה שהוא עשה. הוא קם והרג נשיא שבט מישראל וסיכן כך את חייו כי היה שם שבט
שלם שזמרי היה נשיאם ומי יודע מה היו יכולים לעשות לו. אך פנחס קינא לה' והקנאות
שלו היתה טהורה, אמיתית, ללא שום אינטרס או רצון לקבל משהו לעצמו.
הוא לא היה אכזר
מטבעו, אחד שזועם וכועס על כל דבר ועושה תמיד דין לעצמו. לא! הוא היה מלא אהבת
הבריות, אוהב שלום ורודף שלום. הצדיק הזה כבש את תכונות הנפש העדינות שלו, התגבר
על קשייו והיסוסיו כי היתה אז עת לעשות לה'. הוא עשה מעשה גבורה נגד טבעו, הכל לשם
שמים.
כל המציאות שלנו
נבראה לכבודו יתברך. הקב"ה ברא את כל העולם לכבודו. מתי אנחנו מגדילים את
כבוד ה'? כשמקבלים את עול מלכותו בלב שלם. ככל שאנחנו ממליכים אותו עלינו ככה
אנחנו מגדילים את כבודו.
מה זה להמליך את השם
עלינו? זה קודם כל ולפני הכל להתחזק באמונה. אנחנו חיים בתוך עולם של אנשים שיש
להם בחירה, והם יכולים כל רגע להתבלבל, ויכולים כל רגע לשכוח מהתכלית של הבריאה,
וכל הזמן להתעסק עם הרצונות האישיים שלהם
כי זה המציאות של האדם, שהוא בתוך גוף ויש לי כל מיני שאיפות ומחשבות ורצונות
ואפילו את רצון ה' הוא מתרגם לפי רצונותיו. אם פתאום לא זוכרים את ה' וחושבים
שאנחנו יכולים לפעול בכל מיני דרכים אחרות, ואנחנו אז מתגברים וממליכים אותו
יתברך, ומבינים שעכשיו רק אליו צריך לפנות, זה דבר גדול ועצום אצל הקב"ה.
אדם צריך לדעת כי מן
השמים מנסים אותו אם יהיה חזק באמונה פשוטה בה', ולכן שולחים לו תמיד ירידות
ובלבולים וצרות והרפתקאות כאלו, לראות לאן הוא רץ. אשרי מי שלא מתבלבל ויודע
באמונה פשוטה שכל מה שקורה זה ממנו יתברך כי אז הוא לא דואג ולא כועס וגם אין לו
ממה לפחד כלל כי הא דבוק בה' וזוכר כל רגע שכל דבר זה מה' ואין מי שיגיע בו לרעה
בלי רשותו יתברך.
אבל כל זה עדיין לא
מספיק. בסדר, אתה מאמין שיש בורא לעולם, אתה מאמין שהבורא הוא כל יכול, אתה מאמין
שע"י תפילה פועלים, אתה אפילו מאמין שהכתובת היחידה שלך זה ה' יתברך, שרק
בורא עולם יכול לעזור לך, הכל אתה מאמין, אבל את עיקר האמונה עדיין חסר לך – שזה
טוב מה שה' עושה איתך, הכי טוב.
צריך פה עבודה. צריך
פה השקעה. כבר אמרנו שבורא עולם רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין
שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שככה בדיוק הוא אוהב אותנו, שזה מהאהבה שלו
אלינו, מהרחמנות שלו מה שקרה לנו. כי אם זה ממנו יתברך, אז זה חייב להיות טוב.
והיות והכל ממנו, אז הכל טוב. זה להמליך את ה'. זה עת לעשות לה'. צריך הרבה מסירות
נפש כי זה קשה, כי בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה טוב, צריכים להאמין שזה טוב.
שכל דבר שקורה זה טוב. אבל כשזוכים להתחזק, מבינים איזה דבר טוב זה האמונה, איזה
מרגוע, איזה מנוחת הנפש, זאת השמחה הכי גדולה שיש לבן אדם. לכן הקב"ה מתעקש.
כי הוא רוצה שיהיה לנו טוב בחיים. והוא יודע שהאמונה זה המפתח היחיד לחיים טובים
ומאושרים וכמו שאומר רבנו הקדוש בשיחות הר"ן (נ"ג): "מי שיש לו
אמונה - חייו חיים. והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד. כי כשהולך לו כראוי – בודאי טוב
לו, ואפילו שאינו כך (הינו שאין מתנהג לו כסדר, ויש לו יסורים, חס ושלום) גם כן
טוב, כי הוא בטוח שאף על פי כן ה' יתברך ירחם עליו להבא, וייטיב אחריתו, כי מאחר
שהכל מאיתו יתברך, בודאי הכל לטובה. אבל מי שאין לו אמונה, חס ושלום, חייו אינם
חיים כלל, כי תיכף כשעוברת עליו איזו רעה, שוב אין לו חיות, כי אין לו במה לנחם
עצמו כלל, שאין לו אמונה כלל, ואין לו שום חיות ושום טוב – מאחר שהולך בלי ה' ובלי
השגחה, רחמנא ליצלן. אבל על ידי אמונה מה טוב ויפה החיות שלו "כנל".
כששמע משה רבנו
שהסכים הקב"ה עם בנות צלופחד ונתן להן את נחלת אביהן שהרי לא היו להן אחים,
חשב שהגיע הזמן לדרוש שבניו ירשו אותו, את גדולתו. ומה ענה לו הקב"ה? לא כך
עלתה במחשבה לפני. אני לא מסכים עמך, מי שירש את גדולתך זה לא בניך, אלא יהושע בן
נון, ששימש אותך בכזו נאמנות, בכזו אמונת חכמים, שלא מש מתוך האוהל. יהושע בן נון
לא היה הגדול ביותר בעם ישראל. היו נשיאים שנחשבו גדולים ממנו. ובכל זאת, הוא האיש
שנבחר למלא את מקום משה רבנו. כי היתה לו כזאת אמונת חכמים, כי הוא ממש נדבק
בצדיק.
הצדיק מגיע ליהודי
הכי פשוט ומגלה לו את האלוקות שנמצאת בו, מרים אותו ומראה לו שהוא קרוב לה' בקירבה
כזו עצומה, ומחמם לו את הלב, ונותן לו תקווה. בשביל זה באים לרשב"י כל העולם
בל"ג בעומר. בשביל זה באים לאומן כל העולם בראש השנה. בגלל שהצדיקים האלה
אמרו אין יאוש בעולם כלל, כלומר גם אם אתה לא יודע ללמוד, ואתה לא יכול להבין,
ואתה מוגבל, אבל אתה כזה חלק אלוק ממעל, יש לך כזו נשמה גדולה בפנים שהקב"ה
לא יכול לוותר עליך. כל הענין של הצדיק, שהוא נחל נובע מקור חוכמה, שהוא נהר המטהר
מכל הכתמים, שהוא שוטף אותנו במים הזכים שלו, שהוא מבעיר אותנו בלהבה שלו. כי
הצדיק הוא לא מסיח דעת, כל העונג שלו זה הדבקות בה'.
האמונה היא הכוח הכי
גדול שיש לאדם. עם הכוח הזה הוא יכול לעבור את כל הנסיונות, את כל המעברים של
החיים. בלי אמונה, יכול כל נסיון שהוא עובר לשבור אותו, כל מעבר לשתק אותו.
אדם כל הזמן צריך
להגדיל את הבהירות באמונה, שאין מצב בעולם שהקב"ה לא יכול להושיע אותו ממנו.
אדם זורק את כל השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול
להושיע אותו, כי האמונה זה השכל הכי גבוה שיש, שכל אומר לך להשליך את השכל, שכל
אומר לך: אתה יודע מה, תאמין. אנשים חזרו בתשובה כי הם קיבלו שכל, מן השגה אלוקית,
שכדאי לזרוק את השכל וללכת אחרי האמונה.
אדם כל הזמן צריך
להגדיל את הבהירות באמונה שכל הנסיונות והמצבים הקשים שהוא עובר, הכל בא לו בהשגחה
מדוייקת. שאין טעויות בהשגחה. שאף אחד לא נפלט מהמחשב של הקב"ה. מה שקיבלת
שייך לך. כל הצרות שלנו, כל הבלבולים שלנו, כל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד
ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה ואצלו יש כזה
ספור... אצלו כזה ילד, ואצלו כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, זה
הכל מתוכנן מראש, השתלשל מראש, הכל לכתחילה. אנחנו חושבים שאנחנו הלא מוצלחים, לנו
זה קרה, למישהו אחר זה לא קרה, רק לנו זה קרה, אנחנו מקופחים, אנחנו מסכנים, אז
אנחנו מתחילים להיחלש באמונה, ולהתבלבל, ולהתמרמר, וברגע שאדם עצוב, והוא ממורמר,
אז אין לו בכלל קשר עם הקב"ה, כי איך אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני
מתמרמר, ואני חושב שלא עשו לי טוב, הרי ה' עושה את הכל. צריך לתפוס את עצמנו לפני
שזה קורה לנו. אדם צריך בכל הכוחות למשוך את עצמו, בכל הכוח לברוח מהבלבולים האלה.
צריך להשקיע בזה מחשבה כי הכל בעצם מתברר במחשבה.
אבל עיקר המאמץ זה
כמו שכבר אמרנו – להאמין שלא רק שהכל ה' עושה לך, אלא שה' עושה איתך את הטוב
ביותר. הכי טוב. זה עיקר האמונה. שכל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה וזה הכי קשה לנו
כי זה הדבר שהכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו
דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול
מהאמונה.
מתי אדם יודע שהוא
זכה לאמונה שלמה? כשהוא כל הזמן אומר תודה. בכל המצבים. בכל מה שקורה לו. הוא חי
באמונה שכל מה שקורה לו זה מהשם והכל לטובתו. רק להגיד תודה. על כל דבר להגיד
תודה. בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה טוב. צריכים להאמין שזה טוב. שכל דבר
שקורה, זה טוב. ולהגיד את זה בפה. בהתחלה יש נתק בין מה שמוציאים מהפה לבין מה
שמרגישים בלב, אך לאט לאט זה גם מתחיל לחדור ללב. מתחילים להאמין שבאמת זה טוב.
מורנו הרב ["אדם
כל שניה יש לו תקלה, כל שניה יש לו תקרית בחיים, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים,
וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח ולרקוד. זה כזה נסיון
עצום! הוא צריך כזו אמונה! כל דבר שקורה הוא צריך מסירות נפש לשמוח, לשיר לרקוד
להגיד הכל לטובה. על כל סטירה, להגיד עוד שירה, עוד הודאה, עוד תודה, הוא צריך
לשיר ולשבח את ה' בשיא האכזבות ובשיא המרירויות, כי ה' עושה רק יותר טוב! אם אדם
אומר על כל דבר גם זו לטובה, אז הוא יצא מכל הייסורים שבעולם, יהיה לו ניסים! יהיה
לו ניסים ונפלאות! ברגע שאדם מבין שזה לטובה, ומתגבר לשיר, לרקוד, ולשמוח, הוא נותן
כח שמהדבר הזה דייקא יהיה לו ניסים. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא
תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' אתנו תמיד, ה' הולך אתנו, ה' לא יעזוב אותנו אף
פעם! אף רגע! יהודי לא מאבד את האמונה אף רגע אף שניה, הוא רוקד שר ושמח בכל מצב
בחיים וככה ניצול מכל הצרות"] (עד כאן מורנו הרב).
מה שלא יהיה, ה' תמיד
איתנו. אפילו אדם מלא עבירות ח"ו, ה' אתו. למה? כי ה' ברא אותו, הוא אבא שלו,
כמו בן שעושה בעיות, האבא תמיד מחפש איך להציל את הבן, ככה ה' מחפש דרכים איך
להציל אותנו, איך לעזור לנו. ה' איתך! תפסיק לפחד! כל הנקודה שלנו אומר רבינו
הקדוש זה לצאת מהפחדים. כל אדם, יש לו פחדים, מה יהיה עם הילדים, מה יהיה עם
הפרנסה, יש לו פחד מגנבים, כל מיני פחדים יש לו אך אם אדם פוחד מה', אז הוא כבר לא
פוחד משום דבר אחר. רבינו מביא בתורה ט"ו בליקוטי מוהר"ן שמי שרוצה
לטעום טעם אור הגנוז, צריך להגיע לכך שיש לו רק יראת השם. שיחשוב, ה' רואה אותי,
איך אני מתנהג, איך אני מדבר, אפילו איך אני חושב. על ידי זה הוא מתחיל לפחד מה'
ומבטל מעליו את כל הפחדים האחרים. אם לא, הוא כל היום מפחד. מה יעשו לי, מה יגידו
עלי, מה יחשבו עלי, איזה ביקורת ימתחו עלי. הפחד זה רגש טבעי שיש לכל אדם, הוא
מגיע מהנשמה שמרגישה את אימת ה', את פחד ה', שמלוא כל הארץ כבודו, וזה שהאדם מפחד
מאיזה דבר אחר, זה כי היראה הטבעית מה' התלבשה על אותו דבר.
אדם חייב לשבור את הפחד,
בזה הוא מראה את האמונה שלו בבורא עולם. אדם שופט את עצמו וחושב ה' רואה אותי כל
שניה ושניה, על ידי זה הוא מבטל את כל הפחדים, יש לו רק פחד מה', וככה הוא מתחזק
באמונה שאין שום דבר חוץ מה'.
"בין אדם
לחברו" זה תרגול נפלא באמונה. אם אתה בעל אמונה, ואתה כל הזמן מתחזק באמונה,
אתה מתחיל להאמין שאף אחד לא עשה לך, זה הכל השם עושה לך. יחידים זוכים לאמונה
הזאת, להאמין שכשהשני לקח לך, זה למעשה השם לקח לך וכשהשני ביזה אותך, זה למעשה
השם מבזה אותך, זה קשה. אך כשאדם משקיע בזה, מתפלל על זה, הוא פחות כועס, הוא פחות
שונא, הוא הופך את הכעס ואת השנאה לרחמים.
מה אתה שונא אותו?
הוא רק מקל של השם, אתה צריך לרחם עליו שהשם השתמש בו בתור מקל להעניש אותך, זה
בעצמו זה עונש בשבילו, אז אתה רוצה להעניש אותו פעם נוספת?
אם אדם יש לו אמונה,
אז יש לו עסק רק עם השם. כל מה שקורה לו, זה השם. ואז הוא לא שונא אף בן אדם
בעולם, הוא אוהב את כל בני האדם בעולם, הוא רק רוצה להעניק להם. כמו משה רבינו
בפרשה שלנו. הקב"ה אומר למשה לסמוך ידו על יהושע ולהאציל עליו מחוכמתו ומשה
סומך לא יד אחת כפי שנצטווה, אלא שתי ידיים. בעין יפה, עם כל הלב. אדם מתחזק
באמונה, הוא נהיה יותר טוב ויותר טוב. כמו בסיפור הבא:
משכורת 13
שלום ר' קובי לוי!
בעלי הוא ראש ישיבה קטנה ומאד חשובה, וכבר ברור לך גודל העול הרובץ על
צווארו. עולם התורה היום יותר מתמיד נאנק תחת עול האחזקה, והקיום היומיומי הוא ממש
מלחמה. מלחמה על הלחם, המרגרינה, תשלומי החשמל והמים, שלא לדבר על הוצאות בלתי
צפויות כמו פיצוץ בצנרת, דלתות שנשברות ועוד כהנה וכהנה. ומה עם משכורות
הרמ"ים? ומה עם משכורת 13?
להיות רעייתו של ראש
ישיבה זו משימת חיים כבדה מאד, אשר דורשת תעצומות – נפש בעיקר בצמתים לא קלים,
כאשר על המאזניים ניצבים הצרכים של הישיבה מול דרישות המשפחה. בעלי הוא אבא של עוד
150 בחורי חמד, נפלאים, אשר רובם ככולם שואפים להיות תלמידי חכמים ובני תורה,
בודדים ממש, נעבעך, פוזלים החוצה. והפזילות הללו כידוע מסוכנות ביותר, על כל
המשתמע מכך, ואין צורך להרחיב. "הפוזלים" – אם תרצה – מחד, מסכנים את
רמת הרוחניות של בני הישיבה, ומאידך הם גוזלים המון זמן וכוחות נפש מאנשי הסגל
ובעיקר מהמשגיח ומראש הישיבה אשר אמורים, עד כמה שביכולתם, לקרבם, ולהרחיקם
מתחלואי הרחוב ומפיתוייו. זה דורש המון שיחות עמם, תשומת לב, פרגון, קשר מתמיד עם
ההורים, ובעיקר להימצא כל העת בסוג של כוננות מתמדת, שלא ייגרם נזק בלתי צפוי.
להוציאם מן הישיבה? שאלה יפה. פעם, לפני 25 שנים האצבע של בעלי-איך אומרים-היתה
קלה על ההדק. הרבה בחורים הורחקו, עוד בטרם השקיע בהם את מיטב ומירב זמן האיכות
לשנותם, לתקנם או לקרבם. היתה לבעלי סוג של תפישת עולם, שמי שלא מיישר קו עם
הישיבה אחת דתו, שיצא מחוץ לכותלי המקום ויחפש דרכו במסגרת אחרת. הוא היה קשוח מאד
ותחנונים – בדרך כלל – לא עזרו. היו לנו הרבה שיחות בנדון. כשבננו הבכור נכנס
לישבה קטנה מצוינת בעיר שכנה, נקלענו לפתע לבעיות משמעת והתנהגות לא ראויה מצידו,
שכפו עלינו סוג של התמודדות של היכרנו. לפתע נאלצנו לשנות תפקיד. בעלי, ראש הישיבה
הנכבד, מצא את עצמו מול ראש ישיבה אחר, אבל הפעם כהורה נבוך, די מתוסכל, אשר נאלץ
להתמודד מול כוונה לסלק את בנו בכורו אהובו מן הישיבה המעטירה. לפתע, שמעו אוזניו
משפטים וניסוחים שונים שהוא הכיר בעל פה והיו לעוסים בלשונו. מדובר באותם
מונולוגים שהוא השתמש בהם כראש ישיבה מול הורים נבוכים שהתחננו על נפש בנם ונענו:
"לא נורא, תוכלו למצוא עבורו ישיבה מתאימה...". "הם רוצים לסלק את
אבריימי", הוא דיווח לי ביבושת בשעת לילה מאוחרת. "לסלק?" חשבתי
שאני לא שומעת טוב. "כן, הם אומרים" ואז הוא פרס את מגוון התלונות
והטענות כלפי בננו הבכור. "ומה ענית להם?" שאלתי. "עניתי כמו שכל
הורה מתגונן עונה, תנו לו עוד סיכוי, הוא נער כישרוני, ואני אעשה הכל ליישר
אותו... אמרתי להם שסילוקו עלול לגרום לו נפילה רוחנית נוראה, וכי אינני מוצא
אלטרנטיבה לבני הכישרוני והיקר... למעט הישיבה הזו... לפתע חשתי חולשה עד טיפת דמי
האחרונה", אמר בעלי "והרגשתי שעשו לי טובה מן השמים וגלגלו לפני נסיון צורב, כדי שאחוש ולו במעט, מה מתרחש בלבבות שמעבר
לשולחן המשרדי שלי...".
וכאן חלה באמת תפנית
מאד משמעותית בכל תפיסת העולם שלו, הוא נעשה הרבה יותר סבלן ומאופק. הוא עידן
במידה רבה את האישיות שלו כראש ישיבה קפדני, שקשה להגיע אליו. הוא נתן לתלמידים
רבים ניסיון ועוד ניסיון, הזמינם לביתנו, למד איתם במרפסת, ובאופן די מוצלח הייתי
אומרת תיפקד כאבא רחימאי וגם כראש ישיבה. למרבה השמחה, השינוי הזה נפלאות בקרב
רבים וטובים. כן, לא ציינתי אבל חשוב להדגיש, שמאז שבעלי התרכך, הוא לא הוציא אף
בחור מן הישיבה מבלי לקבל דעת תורה ופסיקה ברורה, של רבו ומורו הגר"ח
קנייבסקי שליט"א. עד שהגיע הרשל'ה. נו טוב, הרשל'ה היה בחור שהגיע לישיבה
הקטנה מן הפריפריה. הוא עמד במבחן בהצלחה וכבר ביום ראשון ללימודים בעלי הרגיש
שהבחורצ'יק הזה הולך לחולל מהומות. היה לו חוש הומור מדביק, בדיחות שנונות, מן
טיפוס שידע לעקוץ באופן כל כך מקצועי החל מראש הישיבה וכלה באחרון התלמידים. הוא
היה חצוף ממדרגה ראשונה, אבל עם פנים של תינוק. היתה לו הבעה תמידית על הפנים
האומרת "זה לא אני!" או "מה כבר עשיתי?" במקרים רבים, הרשל'ה
בציניות ובחלקלקות ידע להסיט את האש המופנית אליו, לאחרים. בקיצור הוא הפך בלתי
נסבל לסגל הר"מים, וגם בעיקר בקרב חבריו שלמדו להכירו. בעלי נסע למרן
הגר"ח שליט"א להתייעץ עמו. "הפעם זה מקרה חריג כבוד הרב, זה לא עוד
שובב או פוזל החוצה. הרשל'ה הוא ציניקן, מחוצף, מתוחכם ותכסיסן, איך אומרים, בלתי
נסבל". ומכאן ואילך סופרו לרב ממיטב עלילותיו של הנער. "תשאיר אותו
בישיבה", פסק מרן הגר"ח. "למה"? תמה בעלי, "היו בחורים
הרבה פחות גרועים, שהרב פסק להעבירם למקום אחר. "תשאיר אותו, זה בסדר",
חתם הרב. במשך שלוש שנים, פעם בחודשיים שלושה, פקד בעלי את מעונו של הגר"ח
שליט"א כדי לשאול שאלות בהלכה, וללא יוצא מן הכלל, סיפורו של הרשל'ה צף ועלה.
להוציאו או להשאירו? אבל כמו תמיד הפסיקה היתה ברורה ונחרצת "תשאיר
אותו". נדרשו כוחות נפש אדירים לבעלי ולרמי"ם כדי לסחוב אותו עוד שנה
ועוד שנה, היו גם נזקים לא פשוטים, אבל דעת תורה – זו דעת תורה. חלפו שלוש שנים,
וכל הסגל נשם לרווחה. הרשל'ה פונה לדרך חדשה, ומטבע הדברים ימצא את מקומו בישיבה
גבוהה שלא במקומותינו, שכן לנו אין ישיבה גבוהה. ביום האחרון הוא נפרד ביבושת
מבעלי ויצא מן הבניין. כשנעלם מן הרחוב חש בעלי לפתע רחמים גדולים עליו. מי יודע
מה מצפה לו? מי יודע אם יחזיק מעמד בישיבה גדולה?! בעלי רץ אחריו, ולפני שעלה
לאוטובוס לחץ ידו, חיבקו בחום וביקש ממנו: "הרשל'ה שמור על קשר, חשוב לי
שתצליח... אתה יקר לי מאד, מאד".
ראש הישיבה שמר עמו
על קשר בישיבה הגבוהה, אך לדאבון ליבו מצבו הרוחני הידרדר.. הבחור העדיף את העולם
הגדול. בעלי ניסה להניאו ולשדלו "חבל, תמיד יישאר לך זמן לעשות עסקים, שנות
הנעורים בישיבה זו תקופה נפלאה שלא תחזור על עצמה". הם שוחחו רבות בטלפון,
בעלי אף שלח לו כמה מכתבים ארוכים ודיבר על ליבו להתחזק. פעמים מספר אף אירחנו
אותו בביתנו, אך לשווא. הרשל'ה לא סיים שנה שניה, יש אומרים ברח, יש אומרים סולק.
לאן? הוריו סיפרו שנסע לחו"ל. הקשר עמו הפך רופף למדי, הוא נעשה – כך עודכנו –
לדתי לייט, שהראש שלו בעסקים. מפעם לפעם בעלי שלח לו דרישות שלום לחו"ל דרך
ידידים שנסעו לארה"ב, והתעניין אצל הוריו באשר לעיסוקיו. פעם בשנה שוחח עמו
בטלפון שיחה טראנס – אטלנטית, אך באופן כללי הקשר היה רופף למדי. חלפו עוד עשר
שנים. בעלי יושב במשרד ועושה חשבונות, הוא צריך לגייס משכורת 13 לרמי"ם. הוא
צריך למצוא תורמים לקמפ הקיץ של הישיבה, העול כבד והחובות כבדים. קרוב לחצות לילה
דפיקה בדלת. בעלי פותח, הרשל'ה על הסף. איש גבה קומה, חתימת זקן וכיפה שחורה קטנה
על ראשו. בעלי מתרגש ומחבקו בחום "הרשל'ה, המון זמן לא ראיתיך... תודה שבאת
לבקר". הרשל'ה התיישב נרגש כולו, ולא הוציא מילה מפיו. הוא חיטט בכיס מעילו,
שלף משם חפיסה של שטרות ירוקים. "כבוד הרב יש לי כאן מעשרות של השנה האחרונה,
זה מיועד למשכורת 13 לרמי"ם שלך ולקמפ של הבחורים. תספור, אם לא יספיק אני
כאן". בעלי נאלם דום, הוא לא ציפה, הוא לא חלם, הוא אף פעם לא ביקש. "אל
תתפלא כבוד הרב" הסביר הרשל'ה, "אתה היחיד בנעוריי, שהיתה חשובה לך
הרוחניות שלי. אני יודע היטב שנמנעת מלסלקני בישיבה הקטנה ושמרת עמי קשר עד
שנשרתי, עד היום. תלמיד חכם לא אהיה, אבל לעזור לך לגדל תלמידי חכמים, אני בהחלט
יכול".
ר' קובי לוי! 15 שנים
לערך חלפו מאז הפגישה במשרד, ובכל אותן שנים הרשל'ה מעביר לישיבה בחודש תמוז
משכורת 13 לרמי"ם וסכום נכבד המכסה את ההוצאות של הקמפ. זה כבר הפך למסורת.
ושוב, אינני ראויה להטיף מוסר, זה לא תפקידי, אבל במו עיני חוויתי וראיתי שדאגה
לרוחניות של הזולת גם מעבר לכותלי הישיבה, משמרת יהודי בעולם היהודי, ומצד שני
מסייעת בעדו להיות תומך תורה. בנוסף, ממש להתפעם עד כמה הרחיקו ראות עיניו של מרן
הגר"ח שליט"א, בהוראה שנתן להשאירו בישיבה ולשמור עליו כמה שניתן קשור
לתורה, דבר שבסופו של דבר היה גם בבחינת "שלח לחמך".
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי שכשקורה משהו לא טוב ח"ו, למשל אני נתקל במשהו ונופל,
ומקבל מכה חזקה, ויש דם, ויש כאבים, וסימנים כחולים, לחשוב באות רגע שהכל לטובה.
שבודאי הקב"ה עשה לי עכשיו משהו טוב. ולבקש ממך, רבונו של עולם, תעזור לי
להבין מה אתה אומר לי בנפילה הזו, מה אתה רוצה ממני, ממה אתה מציל אותי, וכו וכו',
כי זה אומנם קורה לי שאני שואל את השאלות האלה אך לא מייד, אחרי כמה שעות טובות
ואני רוצה לחיות את האמונה הזו בשלמות, להאמין תיכף ומיד שכל מה שקורה זה לא רק
טוב, זה הכי טוב. תעזור לי אבא.
רבונו של עולם
תעזור לי במעברים האלה, כי שם תמיד קשה לי, שם תמיד נראה לי שזה הולך
להיות יותר קשה, פחות טוב. כמו למשל שפתאום מגיע ממונה חדש למקום העבודה וזה שהיה
קודם היה כל כך טוב, כל כך מתחשב, כל כך העירך אותי, אז איך אני יכול לחשוב שזה
הולך להיות עכשיו יותר טוב? וככה עם כל המעברים שנכפים עלינו במהלך החיים, מעבר
ממקום למקום, מתפקיד לתפקיד, מישיבה לישיבה, תעזור לי אבא תמיד להאמין שגם אם זה
נראה בודאות שהולך להיות יותר גרוע, בסוף רואים שזה נהייה יותר טוב, כי אתה עושה
רק יותר טוב ויותר טוב.
רבונו של עולם
תעזור לי להרגיש שאתה כל הזמן מעלי, כל הזמן רואה את מעשי, קורא את
מחשבותי, שהכל גלוי וניגלה לפניך. תעזור לי אבא להתבייש כי כבר אמרתי לך שאני יותר
מתבייש מבני אדם שיראו אותי מאשר ממך.
תעזור שאני גם אפחד ממך כי אני כל הזמן מרגיש שאתה יודע כמה קשה לי,
ואתה יודע שאני רק בשר ודם, ולכן אתה מבין, וסולח, ומרחם, ואוהב, שזה הכל נכון, אך
משהו חסר פה. והמשהו הזה זה פשוט לפחד לעבור עבירה, לפחד לדבר לשון הרע, לפחד מ-לא
תתורו אחרי עיניכם... לפחד שיצא ח"ו חילול השם מההתנהגות שלי, ואם התייחסתי
לא כל כך טוב לשני, לפחד שימדדו לי באותה מידה. רבונו של עולם, כשמקבלים ממך מכה,
מבינים שצריך לפחד, תעזור לי שאני אבין עוד לפני המכה.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי.
