מבחינה טכנית, אדם וחוה לא עברו על ציווי ה' באכילה מעץ הדעת, וזאת מכמה סיבות:

א) חוה לא נצטוותה לא לאכול מעץ הדעת, שהרי הציווי לא לאכול מעץ הדעת "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (ב, יז),  ניתן לאדם לפני בריאת האישה כברייה עצמאית: "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (ב, כב) (ואמנם אבות דר' נתן פרק א, ה, אומר שגם היא נצטוותה על ידי האדם לאחר שנבראה, אבל לא נצטוותה ע"י ה').

ב) הציווי היה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", משמע מהעץ עצמו, שכן העץ של עץ הדעת היה ניתן לאכילה (נתקיים בו "טעם העץ כטעם הפרי"), ולא היה איסור על פרי העץ.

ג) אדם לא לקח פרי מהעץ, אלא מחוה, והאיסור היה רק לקחת ישירות מהעץ (בדומה לדין ששנים שעשו מלאכה בשבת - פטורים). זאת כוונתו של אדם כשטען "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ".

יתכן שזו הסיבה לכך שאדם לא נענש במיתה, העונש שה' קבע מראש באמרו: "ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב, יז) - היות שלא אכל "ממנו", לא נענש בעונש מוות אלא רק גורש מהגן, ולא ניתן לו לאכול מעץ החיים ולחיות לנצח.

ד) מהפסוק "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (ב, ט) משמע שהעץ "בתוך הגן" הוא עץ החיים ולא עץ הדעת. אבל חוה אמרה לנחש: "העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו" (ג, ג), זאת אומרת שחוה בלבלה בין השניים,  ואולי היא נתנה לאדם את הפרי ואמרה לו שזה פרי מהעץ אשר "בתוך הגן", והאדם חשב שהיא מתכוונת לעץ החיים. וזאת כוונתו של אדם כשטען "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ" - שהוא לא יודע מאיזה עץ נלקח הפרי כיוון שלא אכל מהעץ עצמו אלא האשה נתנה לו.