ממונם של עדת קרח
"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טו,לג) '"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" רבי ברכיה בשם רבי חלבו: אף שמותיהם פרחו מתוך טמסותיהם. א"ר יוסי בר חנינה: אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן, דכתיב "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה"' (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה א). מיילא הדרשה שאף השאול ניבלע, אפשר להבין, כיון שהתורה סיפרה שנבלעו, אולם הדרשה שהשמות פרחו מאוצרותיהם, מניין זאת? איפה מרומז בפסוקים שפרחו? ועוד שדרשות של ניסים באות ללמד משל וכדו' ולא נילמד כפשט הנאמר (שזה נס) אז מה בא לומר כאן?- ניראה שהדרשה השניה היא הבסיס לראשונה, שניבלע אף החפצים השאולים, ובזה מובן יותר הפס' “וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ" (פס' לד) שבפשטות זה שברחו שלא יבלעו איתם. אולם כיון שמשה אמר שהם ימותו בצורה מיוחדת, בבליעה, אז מדוע השאר גם ברחו?- בפשטות זה פחד טבעי, אע"פ שלא נאמר עליהם, פחדו שיבלעו. אולם ע"פ דרשת ריב"ח מובן יותר, שכיון שהכלים השאולים ניבלעו, אז האנשים חשבו שאף הם קשורים ויענשו כמו בני קרח, מדין אוי לרשע ואוי לשכנו, שמן הסתם השכנים מושפעים. כמו שדרשו חז"ל בתנחומא (קרח סימן ד) 'ודתן ואבירם, מכאן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אוי לרשע ואוי לשכנו. שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קרח, לפי שהיו שכנים לקרח, שהיה שרוי בדרום, דכתיב: "משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה”. דגלו של ראובן סמוך להם, שנאמר: "דגל מחנה ראובן תימנה". ונשתתפו עימהם' וכו'. יוצא ששבט ראובן הושפע, שזה בא לידי ביטוי בגלוי אצל דתן ואבירם. הם היו שכניו, שזהו "וכל ישראל אשר סביבותיהם". לכן כיון שדעתם היתה עם קרח, אז כאשר ניבלעו עדת קרח ואותם שכנים ראו את החפצים השאולים ניבלעים, חשבו שזה התחלה ויתגלגל אליהם, שיענשו אגב קרח, שיקויים בהם "ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם" (פס' כו) שפשטותו הוא שלא לנסות להציל, שאז יענשו. אולם חשבו שאולי זה חל גם על מה שהיה כבר שאול אצלם שזה חלק מקירבת חברים, ולכן גם בזה יחול אוי לרשע ואוי לשכנו, שיענשו בשל שדעתם היתה בעד קרח. ש"וכל ישראל אשר סביבותיהם" הוא כעין "ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל" וגו' (פס' ב), שכמו שהמאתים חמישים המקריבים הלכו אחר קרח בשל קרוב דעתם אליו, כך גם האנשים שמסביב (שבשניהם זה "ישראל") חשבו שהם נחשבים כקשורים בקרח, ולכן נסו בבעלה מרעש הבליעה, שחשבו שהם בקרוב גם יבלעו, ששמעו חזק שזה כמו קרוב. הכלים שניבלעו הביאו אותם לדעה זו, מימלא מובן שאותם האנשים שהיו קשורים לקרח ועדתו בעסקי ממון, כדי שלא יבלע ממונם, ואף יכול להיות יותר מזה שהם עצמם יבלעו כחלק מעדת קרח לו ינסו להציל. לכן הם עצמם מחקו את השמות של עדת קרח מהאוצרות, שהפרידו שממונם יהיה רק שלהם, שלא יהיה קשר לעדת קרח, וזהו ששמותיהם פרחו, הכוונה שנימחקו. מה שנקט בלשון נס (פרחו) זה כיון שהסיבה לכך היתה נס הבליעה, שפחדו על עצמם וממונם, ובזה מדוייק "אשר להם" שלכאורה ברור ופשוט שזה שלהם מה שניבלע?- אלא בא להדגיש ששלהם ניבלע ולא של אחרים שהיו קשורים איתם.
לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.