בס"ד                                                     ערש"ק                                           כ"ה  בסיוון  תשע"ה

                                    ליקוטי - אור - בפרשה - שלח לך

  " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד

    לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם   "(יג, ב)

בטרם כניסתם של ישראל לארץ הקודש הם מבקשים ממשה רבינו ע"ה לשלוח אנשים לפניהם בשביל

לבדוק, הכיצד ומהיכן יהיה יותר קל לכבוש אותה, אך לולא שרצו רק זאת דיינו, שהרי בכל מלחמה או

מבצע צבאי כזה או אחר יש חשיבות רבה לאיסוף נתוני מודיעין על האויב כדי להכניעו בנקל. אלא שיש

לומר כי שורש הבעיה הייתה שהם גם רצו לבדוק את טיב הארץ, היינו האם ארץ הקודש, ארץ ישראל

טובה או לא? ולכן, נראה שכבר מכאן נכנס בהם הספק בלבם באמונת דברי ה' יתברך, והוא הגורם

לכל חטאם שהאמינו לדברי המרגלים שהטיחו כלפי מעלה, כמו שנאמר(שם לא): "לא נוכל לעלות אל

העם כי חזק הוא ממנו", היינו חזק מה', חלילה. שהרי יש הווה אמינא שהקדוש ברוך הוא אשר הוציא

אותם ממצרים ודאג להם בכל עד הנה, יכניסם לארץ שהיא לא טובה! חס ושלום! וזה שפירש רשי ז"ל:

'חייהם(=לשון שבועה) שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה', כי רצון השם

יתברך שעמו וצאן מרעיתו יאמינו בו באמונה פשוטה ותמימה בלי שום ספקות בהנהגתו, דהיינו שה'

יתברך ויתעלה שמו רוצה להשפיע על בני ישראל רק טוב, ועוד טוב נצחי, כי הם הבנים הנבחרים

והחביבים של מלך מלכי המלכים. 

ואם כן, יש להתבונן מה הגורם שהכניס בעם ספק באמונתם בדברי ה' יתברך. ואפשר לומר אולי הסבר

לעניין. כאשר נכנסת באדם תאווה חזקה בלבו, ובפרט מג' התאוות הקשות שהם: אכילה, ממון ומשגל,

והוא נותן לה תוקף וחיזוק להתפשט בגופו, אזי ודאי גדל הסיכוי שיפרוש מדרכי ה' הטוב, רחמנא ליצלן,

וממילא גם לא יראה את הטוב שה' עושה אתו אלא תמיד יבכה שלא טוב לו. ונראה שזה מה שקרה לעם      

שהתאווה לתאוות הבשר כי לא הסתפקו במן שהיה להם לחם אבירים אלא היו כמתאוננים. וזה שכתוב

(במדבר יא, י"ח): "התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה'" ופירש"י: 'הזמינו עצמם לפורענות'.

היינו נכנסה בלבם תאוות האכילה ואכלו בשר לשובע במשך חודש ימים, והבשר עודנו בין שיניהם, וזה

היה גם בזמן שהמרגלים הלכו לתור את הארץ כנ"ל.

ועתה, יהיה אפשר להבין, בסייעתא דשמיא, איך נכנס ספק בלבם של העם בהנהגת החסד והרחמים

של השם להכניסם לארץ הטובה והמובטחת. כי בהיכנס הגשם לגוף יתר על המידה תיפלט הרוחניות,

היינו הדבקות בה' יתברך, וממילא תיחלש האמונה ולא יראו עד כמה טוב ה'. וזה בחינת(דברים לב, טו):

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", וכמו שדרשו חז"ל(יל"ש פ' עקב, סימן תתסה): 'ואכלת ושבעת' וגו', 'השמרו לכם פן

יפתה' וגו', אמר להם: היזהרו שמא תמרדו במקום, שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שביעה, שנאמר:

פן תאכל ושבעת וגו' ובקרך וצאנך ירביון. מהו אומר אחריו? ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. ה' יצילנו!

וזה מה שאמרו חז"ל(אבות פ"ד, כא): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", וכי מה

פירוש מוציאים את האדם מן העולם? רצה לומר, שאדם שאחוז באחת מהמידות האלו בסופו של דבר

היא תשתלט עליו ותתפשט בגופו עד לחוסר שליטה ואיבוד הדעת, רחמנא ליצלן, עד שלא רק שיאבד

את חלקו בעולם הזה אלא גם בבא.

והנה, לצערנו הרב, פרשת ריגול זו גרמה לנו בכיה לדורות. כי כאשר חזרו המרגלים לאחר ארבעים יום

לתור את הארץ, היינו בט' באב, מסרו למשה ולעם את הפרטים. אומנם בתחילה מסרו עדות אמת, אך

לאחר מכן דברו לשון הרע ולבסוף גם הטיחו כלפי מעלה כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל(מדב"ר טז, יד): כך דרכן

של מספרי לשון הרע, פותחין בטובה ומשלימין ברעה. ולא רק זאת, אף הוציאו דיבת הארץ, שנאמר

(במדבר יג, לב): "ארץ אֹכלת יושביה", כי באותו זמן שבאו לתור את הארץ הקב"ה עשה להם ניסים כדי

שלא יבחינו בהם, היינו הביא מגפה שפגעה בצדיקים ולכן כולם היו מתעסקין בקבורתם, כי זה היה

מנהגם בארץ לשמור את גופות המתים בארון, ורק כאשר מת צדיק גדול היו קוברים את כולם(ובאותו

העת מת איוב וכולם היו עסוקים בקבורתן). אך המרגלים לא בחרו לראות את השגחת ה' בדבר. וזה

שדרשו חז"ל(מדב"ר טז, יג): בנסים שהיה עושה להם הקדוש ברוך הוא - בו הוציאו דיבה!. וזה שפירש

רש"י ז"ל טעם סמיכות פרשת מרים למרגלים: לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים

הללו, ראו ולא לקחו מוסר!.

ובאמת קשה הדבר איך המרגלים חטאו שהרי הכתוב מעיד עליהם שהיו אנשים חשובים ונשיאים בעלי

מעמד. אלא שהמרגלים לא בחרו להיות שלוחי מצווה אלא שלוחי רשות. היינו לא כדוגמת כלב ופנחס

שנשלחו לרגל על ידי יהושע לפני כיבוש הארץ, שכן מסרו את נפשם למען ישראל ולא שמו לב לכבודם

ומעמדם כי עם רצון ה' וטובת העם שמו לנגד עיניהם, ולכן גם הצליחו במשימתם כי היו בגדר: שלוחי

מצווה אינם ניזוקים(פסחים ח:(. אלא המרגלים שפרשתנו היו שלוחי רשות, היינו מלשון שרירות, שהרי

הלכו אחרי שרירות לבם ורצו לאחוז בכיסא הכבוד של עצמם, כמבואר בזוהר הקדוש. שחששו שמא

יאבדו מעמדם וממילא כבודם כאשר ייכנסו לארץ ישראל שהרי לא בטוח שהיו נשארים נשיאי העדה.

וזה שכתוב ברישא הפרשה דייקא 'וְיָתֻרוּ' ולא וירגלו, כמו שכתוב במקומות אחרים, רצה לרמוז אולי

שבחטאם כנ"ל פגעו בכבוד הארץ שהיא מלכות ה', כידוע. כי המילה ו'יתרו' שללא ו' החיבור וכולל

האותיות עולה כמניין 'כתר', וזה על מנת לרמוז לכך שפגעו בכתר שהוא בחינת כבוד המלך, כמו

שכתוב(תהילים קמה): "כבוד מלכותך" וגו'. וזה כבוד המלכות של הקב"ה היא בחינת ארץ ישראל, כמו

שנאמר(ישעיהו, ו,ג): "מלא כל הארץ כבודו". ומכיוון שלא זכרו שהם צריכים למעט בכבודם ולהרבות

בכבוד המקום שהוא בחינת ארץ ישראל, לפיכך אמרו חז"ל(סנהדרין קח): שאין למרגלים חלק לעולם

הבא, כי חשבו בדעתם היפך דעת התורה, מה שהביא אותם בסופו של דבר עד כדי מינות וכפירה

כנ"ל. על כן, אשרי האיש הבורח מן הכבוד, וגם אם בא אליו הכבוד בדרך הישר, אסור שיחזיק טובה

לעצמו אלא רק לבוראו.

ולא בכדי פרשתנו מסיימת במצוות ציצית, כמו שנאמר(במדבר טו, לח-לט): "ונתנו על צִיצִת הכנף פתיל

תכלת...וראיתם אֹתו וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'...ולא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" וגו', ודרשו

רז"ל(מנחות מג, מדב"ר יז, ה): שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד, 'וראיתם

אותו' אותו ולא אותה, שאם עשית כן, כאלו כיסא כבוד אתה רואה שהוא דומה לתכלת וכו' שהמראה

מביא לידי זיכרון, זיכרון מביא לידי מעשה. כי 'צִיצִית'(=620) עולה בגימטרייה כמניין 'כתר'(= 620 כי

ע"פ הזוה"ק חיריק = 10), היינו תרי"ג(=613) מצוות דאורייתא וז' מצוות מדרבנן, ביחד הם כמניין כתר

שהוא בחינת כבוד המלך, בחינת כתר מלכות כנ"ל. ולכן המצווה הראשונה מדאורייתא לכולי עלמא

היא מצוות ציצית, כמובא בשולחן ערוך(או"ח ח, א:). וזאת בשביל שמיד נראה ונזכור את כבוד מלכותו

של הקב"ה שהם בחינת כתר מצוות כנ"ל, כי על ידי ראיית הציצית זוכר שצריך לקיימן, ועל ידי זאת

להגדיל כבוד מלכותו בעולם.

ומכיוון שהעם קיבל לשון הרע היינו האמין לשקר המרגלים על דיבת הארץ הוא נענש קשות, שנאמר

(במדבר יד, א): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו בלילה ההוא", ודרשו חז"ל (תנחומא יא): שאילו לא

שמעו למרגלים, לא היו לוקין עמהם, אלא שהשלימו אחריהן, שנאמר: "ותרגנו באהליכם"(דברים א, כז).

דהיינו התלוננו ובכו על הנהגת ה' יתברך, כמובא  במדרש(מד"ר פט"ז, כ, מנחות מג): על כך שבכו בליל ט'

באב, אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכייה של חינם לפניי, אני אקבע לכם בכייה לדורות! וכו'.  

וידוע, ששורש כל הצרות שבאו לעם ישראל בתאריך הזה הוא מחטא המרגלים, והעיקרים הם חורבן

בית ראשון ושני. וכל זאת בגלל שנכנס בעם הספק בהנהגת ה' יתברך אותם, ועל ידי זה לא הצליחו

לראות את חסדיו ורחמיו של הקב"ה. וזה בחינתה דברי חז"ל(אבות פ"ד, ב): "וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה"

היינו שמכיוון שהיו עדיין אחוזים בתאוות הבשר, וממילא נחלשו גם באמונה, כמו שביארנו למעלה,

לפיכך באו לידי עברה נוספת כאמור, והוסיפו בכייה על בכייה ונכנסו לייאוש ועצבות.

ודע, שזה הספק הוא בחינת עמלק כי 'עמלק'(=240) בגימטרייה 'ספק'(=240), והוא בחינת יצר הרע

שתפקידו לערער את האמונה השלמה בהנהגה הטובה של חסד ורחמים של ה' יתברך כנ"ל. והעניין

הוא שכאשר נכנס הספק, בחינת עמלק כנ"ל, באדם מתחילים הקושיות השאלות ולבסוף הדמיונות,

כמו למשל, מה יהיה? למה זה כך? איך יהיה אם וכאשר? אך העיקר שלא נזכור בלבנו ונראה לנגד

עיננו את ה' יתברך, חלילה וחס. ולפי הנאמר לעיל, אפשר אולי לתת טעם למה צריך להפריד את חוטי

הציצית זה מזה((או"ח ח, ז:), בשביל שכל ל"ב חוטי הציצית שבארבע כנפות הטלית לא יהיו קשורים

ומסובכים אלא יפרידם קודם הברכה כדי שכל אחד יהיה בפני עצמו. כי חוטי הציצית הם בחינת לב

האדם שצריך להיות שלם באמונתו בהנהגת ה' יתברך את עולמו ללא שום ספק. וזה בשביל שנזכור

תמיד את כבוד מלכותו בעולם כנ"ל, ועל ידי כך נרחיק מעלינו בעזר ה', את עמלק שהוא בחינת ספק

לבכייה וייאוש כנ"ל.

העולה מאמור לעיל, שעלינו ללמוד מוסר לעצמנו ולהתחזק חזק חזק להתרחק מהתאוות הנ"ל כי בכך

לא יוטל בנו ספק על ידי היצר הרע, חס ושלום. ועל ידי זה אפשר יהיה להתחזק באמונה שלמה בלבנו

ולראות את כבוד מלכותו בעולם היינו הנהגה והשגחה של חסד והרחמים של ה' יתברך אתנו. וממילא  

במקום לבכות ולהיכנס לייאוש, חלילה, נודה לה' יתברך בלי הפסקה על כל החסדים האין סופיים

שאנחנו רואים ולא רואים. ואפילו ננגן בלבנו מזמור לתודה כל הזמן, ועל ידי כך נקרב את לנו הגאולה

ברחמים גדולים, אכי"ר.

          פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

ציצית היא בחינת התגלות מלכות דקדושה, ועל ידי זה נכנע ונתבטל מלכות דסטרא אחרא, אבל ישראל

הדבקים במלכות דקדושה, מקבלים חִיותם משם, וממשיכין שפע ועשירות גדול וברכה עד בלי די(סימן

ציצית, אות ג).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                    ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה