"וְהָאסַפְסֻוף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר יא, ד)

בפרשתנו מובאת טענתם של האספסוף: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".

ומהי תגובת הקב"ה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז).

מה למינוי הזקנים, חכמי התורה, אצל הדרישה לאוכל, לבשר? תוספת כח אדם זו אינה תחליף למחסור בבשר כדי לספק לכל המתאווים. מסדר הדברים עולה שהקב"ה רואה בתוספת שבעים הזקנים, חכמי התורה את הפתרון העיקרי לבעיית הבשר. ולכאורה, אין הדבר מובן.

אולם דבר גדול לימדה אותנו התורה בתשובתו זו של הקב"ה למשה: אם בשעה גדולה זו של ערב הכניסה לארץ העם דורש בשר, סימן מובהק הוא שסולם ערכיו חומרני, ושמצבו הרוחני לקוי מאוד ושחסרה להם לבני ישראל מעלות רוחניות. הטענה על חוסר גשמיות (אכילת בשר), נובעת ביסודה מריקנות רוחנית. המחסור נובע מחוסר סיפוק. כשהאדם אינו מלא בתוכן חיובי, ערכי –  הוא חש מחסור, וזה עלול להתבטא בצורך גופני.

ידוע שאנשים משועממים צורכים יותר מזון. לא גופם הוא הרעב, בהעדר תוכן ערכי – מוצאת לה הנפש את סיפוקה בזלילה.

התיקון לליקוי רוחני פנימי אינו רק בסיפוק של הדרישה לבשר. יש צורך בטיפול יסודי, בשינוי מהותי-נפשי, לעסוק בפעולה חינוכית אישית רחבה ועמוקה בציבור לכל רבדיו.

לשם כך נצטווה משה לאסוף שבעים מזקני ישראל, אנשי רוח, שהצבתם בין האוהלים תקרין על אישיותם של בני ישראל. רמתם, התנהגותם וסולם הערכים של זקני ישראל – יהוו משקל נגד, מול אווירת הזלילה. הרפואה הנכונה והאמיתית לכל מדווי ישראל, היא התועלת הרוחנית, הגברת צדדיה הרוחניים של האומה. הדרכתם בהוראת תורה וכל מידה נכונה, תהא מקור ברכה והשפעה לציבור הרחב.

(הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל, מתוך הספר: "נר למאור – על פרשיות התורה")

(הרב אברהם שפירא זצ"ל, מתוך האתר "ישיבה" - www.yeshiva.org.il)

(הרב יעקב אריאל שליט"א, מתוך הספר: "מאהלי תורה")