בס"ד                                                       ערש"ק                                                  י"א בסיוון  תשע"ה

                               ליקוטי - אור - בפרשה - נשא

   " נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם   " (ד, כב)

שבט לוי לא היה בכלל המפקד שפקדו משה ואהרן את בני ישראל במדבר אלא שנערך להם מפקד בנפרד.

והטעם לזה שהם נבחרו להחליף את הבכורות לשרת בעבודת הקודש פנימה כי לא היו שותפים למעשה

העגל, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא כו): יצאו ישראל ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של לוי

וכו', ושבטו של לוי שנתנו נפשם על קדושת השם, לכך נאמר למשה ולאהרן: אל תכריתו וכו'. מפקד הלויים

היה מבן חודש ומעלה ומנה כ"ב(=22) אלף לויים. כאשר מתוכם נעשה עוד מפקד פנימי רק לאותם לויים

שהגיעו לכלל עבודה, דהיינו רק מי שבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה. כי בגיל זה אדם נמצא

בשיא כוחו אך בגיל חמישים תש כוחו, כמו שכתוב(אבות ה, כ"א): 'בן שלושים לכוח - בן חמשים לעצה'. וסך

המפקד הפנימי אשר באו לעבוד עבודת עבודה ולעבודת משא היה 8,580 מכלל הלויים. והכוונה היא שלמד

את עבודתו כראוי תוך חמש שנים בטרם הגיע לגיל שלושים, כמו שדרשו חז"ל(מד"ר פר"ו, ג): כל שאינו רואה

סימן ברכה במשנתו בתוך חמש שנים שוב אינו רואה. ועל פי זה, אפשר אולי מכאן לתת עצה לחיים באופן

כללי, היינו מי שבוחר ללמוד מקצוע כזה או אחר, אם תוך חמש שנים אינו מתמקצע בעבודתו כראוי שיעשה

חושבים מחדש האם המקצוע שבחר מתאים לו.

ידוע, מה שאנחנו אומרים בתפילת שחרית בכל בוקר בקורבנות: 'כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל

במעמדם' והם בעצם ג' מחנות שישנם בעמו וצאן מרעיתו: מחנה כהונה, מחנה לויה ומחנה ישראל. ובציווי

ה' יתברך חולק שבט לוי ביד משה רבינו ע"ה לג' מחנות פנימיות לעבודת משא אוהל מועד על פי בניו של

לוי בן יעקב אבינו ע"ה והם: גרשון, קהת ומררי. כאשר לכל איש לבית אבותיו למשפחתו הייתה הגדרת

תפקיד משלו, ואסור היה לו לעשות תפקיד של מישהו אחר שלא שייך לבית אבותיו ומשפחתו, ואפילו היה

חילוק בתפקידים בתוך המשפחה, היינו כל אחד ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל שלא יריביו זה עם

זה, שנאמר(במדבר ד, יט): "איש איש על עבדֹּתו ואל משאו". היינו עבודת בני קהת היו מנושאי ארון הקודש 

וכליו, עבודת בני גרשון הייתה באוהל מועד והם נשאו את יריעות המשכן, ואילו בני מררי עבודתם הייתה

נשיאת האדנים ומ"ח(=48) קרשי המשכן.

ואף על פי שגרשון הוא הבכור נמנו בני קהת לפניו בסוף הפרשה הקודמת, כי הם היו מחשובי בני לוי מב'

טעמים: האחד שיצא מהם אהרן הכהן וזרעו אחריו אשר נקראים גם מחנה כהונה. ועל כן, עבודתם היא

בקודש הקודשים. הטעם השני, שבני משפחות הקהתי היו מנושאי ארון הקודש שבו הייתה שוכנת התורה,

ולכן גם היו נקראים מחנה כהונה מחנה השכינה, היינו בזכות התורה. ולכן, תפקיד הכוהנים הוא גם ללמד

את העם תורה, כמו שכתוב(מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". ולפיכך, אפשר

לתת הסבר למה בני הקהתי נבדלו ונספרו בפרשה הקודמת ואילו בני גרשון ובני מררי בפרשתנו, כי אולי

רצה הכתוב להבדיל בין מחנה הכהונה שהוא קודש קודשים לבין מחנה הלוויה שהוא קודש.

העולה מכל האמור לעיל, שיש תפקידים ומעמדות בעבודת ה'. היינו התפקיד והמעמד הגבוהה ביותר הם

הכוהנים בעבודתם, אחריהם הלווים בדוכנם, כאשר בתוך הלווים ישנה חלוקה פנימית, הראשונים במעלה

הם בני קהת בגלל שנשאו את ארון הקודש כנ"ל, אחריהם בני גרשון כנ"ל, ואילו האחרונים במעלה מבין אלו

שבאו לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא היו בני מררי. אומנם עבודתם של בני מררי הייתה בקודש, אבל

ביחס לבני קהת ובני גרשון מעמדם היה פחות במעלה, כי עבודתם הייתה קשה ביותר, שהרי לא פשוט היה

נשיאת האדנים ומ"ח קרשי המשכן כי הם היו כבדים מאוד. ולאחר הכוהנים בעבודתם והלויים בדוכנם כנ"ל,

באים ישראל במעמדם. ולכאורה, הדבר יוצר כביכול איזה שהוא הבדל מעמדות בעבודת ה', דבר שיכול

לגרום למחלוקת, כמו שהיה עם קורח ועדתו שחלקו על הכהונה בפני משה ואהרן. אלא שחייב לדעת שזהו

רצון השם יתברך כי הנגלות לנו ולבנינו והנסתרות לה', היינו הקב"ה מייעד תפקיד לכל אחד לפי עבודת

השם שמתאימה דווקא בשבילו ולא בעבור מישהו אחר. ולפיכך, אסור לעורר מחלוקת או להתרעם על כך,

חלילה וחס.

אלא איפכא מסתברא, היינו ראוי וכדאי שכל איש ואיש יהיה שלם עם התפקיד שממנו הוא בא לעבוד את ה',

על דרך שאמרו חז"ל(אבות פ"ו, ו): התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים - ואחד מהם - הוא המכיר את

מקומו, ופירשו רז"ל: שיכיר את ערכו ומדרגתו ויתרצה בחלקו וישפיל עצמו בפני הגדולים ממנו מילי דאבות

ומדרש דוד). כי בסופו של דבר כולם שקולים לפני המקום בחיבה (מדב"ר פר"ו, י:). ואפילו אם מעמדו ותפקידו

כביכול פחות ביחס לאחרים, או שעבודתו קשה יותר, כדוגמת בני מררי כנ"ל, אל יסתכל על זה כך, שהרי

אמרו חז"ל(אבות ה, כג): כי לפום צערא אגרא!.

אלא שיש להבין ולראות בתפקידו ומעמדו שזה רצון ה' יתברך, וכל אחד צריך לעבוד את ה' יתברך בדיוק

מהמקום ששם הוא מניח אותך. ואדרבא, יש לנו ללמוד מהלויים כי שלמרות שתפקידם ומעמדם היה פחות

מהכוהנים הם היו באים לדוכנם 'לעבוד עבודת עבודה' היינו בשירה וזימרה בשביל להקל על עבודתם ועל

עבודת הכוהנים. כי ניגון וכלי שיר בקודש מעוררים החשק לעבודת השם, וכך המשא של עבודת אוהל מועד

הופך להיות 'נשֹא' מלשון רוממות, בבחינת(דברי הימים ב י"ז, ו): "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'", כי ע"י זה יגבר החשק

על הטורח של העמל. וזה שדרשו חז"ל (מד"ר פר"ו, י): אין יישאו אלא לשון שירה, כמו שנאמר: "שאו זמרה

ותנו תוף כינור נעים עם נבל"(תהילים פא:), כי על ידי השירה והניגון זוכים להתרוממות הנפש. כי כאשר הנפש

שומעת שירה וניגוני קודש היא מתפשטת ורוצה לעבוד את בוראהּ, ומזה היא מקבלת כוח וחיוּת בעבודת ה'

יתברך, ועל ידי כך יגבר ויתעלה החשק לעבודתו הבורא יתברך. ה' הטוב יזכנו להכיר את מקומנו בעבודת

ה' ולא להסתכל על אחרים, כי כל אחד ועבודת ה' שמתאימה דווקא לו ולא למישהו אחר, וטוב שנרגיל עצמנו

להוסיף ניגון של שמחה בלבנו ובפינו. ולפיכך, נזכה לראות כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם.

אכי"ר.

          פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

ניגון וכלי שיר יש להם כוח גדול להמשיך את האדם להשם יתברך; על כן טוב לאדם להרגיל את עצמו להחיות

את עצמו בכל פעם על ידי איזה ניגון, לשמח את נפשו ולדבק את עצמו להשם יתברך ע"י זה, בפרט בשבת ויום

טוב וחתונה של מצווה(סימן נגינה, אות יא).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה