בס"ד                                                     ערש"ק                                                       ד' בסיוון  תשע"ה

                   תודה לבוראי וחי גואלי, יחזק את לבי לומר את חלקי על ספר רביעי

                              ליקוטי - אור - בפרשה - במדבר - חג שבועות

 " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ

  מִצְרַיִם לֵאמֹר   "(א, א)

ספר במדבר פותח בתיאור מדויק של המקום והזמן בו ה' יתברך מחזיר שכינתו על ישראל, היינו המקום הוא

אוהל מועד, הזמן הוא ראש חודש אייר בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים, היינו לאחר חטא העגל. וזאת על

מנת לרומם מחדש את קרנם של ישראל מול אומות העולם כדי שלא יאמרו שמלכם עזבם לאחר החטא. ואף

יותר מזה, היינו זה התיאור של המקום והזמן כנ"ל הם בחינת תיאור מפורט של כתובה, היינו הקב"ה בחינת

חתן וישראל הם בחינת כלה, כמובא במדרש(במד"ר א, ה): משל למלך, שנטל אישה ראשונה ולא כתב לה כתובה,

וכו', אמר לשושבינו: אל תנהוג בה כראשונות, זו(=ישראל) בת אבות היא, צנועה היא במעשיה וכשרה, וכתוב

לה כתובה וכו'. ולפיכך, החתן צריך לזון ולפרנס ולכלכל את הכלה. ואף על פי שידוע שהמדבר הוא מקום של

שממה שאין בו כלום, ישתבח שמו של הקדוש ברוך שדאג לישראל והמציא להם יש מאין שהרי אין חילוק אצל

ה' יתברך אם יש או אין כי הוא כל יכול. ועל כן, השפיע עליהם מאוצרו הטוב ונתן להם מן לאכול, ומים לשתות,

והקיפם בענני כבוד בעבור לשמור אותם מהמזיקים והחיצוניים, ועל תקופה זו נאמר(ירמיהו, ב): "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד

נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"

ספר זה נקרא גם 'חומש פקודים' היינו מלשון מפקד כי נעשו בו ב' מפקדים: האחד בפרשתנו והשני בפרשת

פנחס. והמעניין, שלמרות שהמשכן הוקם בא' בניסן ובו בעת שרתה השכינה באוהל מועד כנ"ל, הקב"ה ציווה

את משה למנות במספר שמות את ישראל רק לאחר שלושים יום, היינו באחד לחודש השני שהוא א' באייר. וזה

המפקד כלל כל מי שהוא מבן עשרים שנה ומעלה עד גיל שישים, כמניין שבט ושבט, מלבד שבט לוי אשר נבחר

להיות לגיונו של מלך על שלא חטא במעשה העגל. והקשו המפרשים, מה זה ועל מזה הטעם למפקד, ואם כבר

מנה אותם למה רק לאחר שלושים יום. אומנם, דרשו חז"ל(במד"ר ב, יט): שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה,

אבל בכל זאת, יש להבין את הטעם למפקד זה שהרי על פניו לא נראה שיש צורך מהותי למנותם, שהלא מניין

זה שונה מב' המפקדים הקודמים שנעשו: האחד בראשית דרכם שיצאו ממצרים בט"ו בניסן בעבור לציין שיצאו

שישים ריבוא מישראל, והשני שמנה אותם כשנפלו בעגל כדי לדעת מניין הנותרים.

ובטרם נבאר, נקדים המובא בשולחן ערוך ובטור בית יוסף בהלכות מזוזה(יו"ד רפ"ו, כ"ב): "השוכר בית בחוצה

לארץ, פטור ממזוזה שלושים יום" וכו'. ופירשו שם רז"ל: 'פחות משלושים יום הווי דירת ארעי'. משמע מכאן

שיש עניין שרק אחרי שלושים יום כדאי לקבוע מזוזה ולא לפני, כי זה הזמן שדירת ארעי הופכת להיות דירת

קבע אשר זקוקה לשמירה מהמזיקים. והטעם לקביעת מזוזה הוא כי בצידהּ הפנימי כותבים שתי פרשיות אשר

בהם כלולים כל חמישה חומשי תורה, כידוע. ואילו בצידהּ השני היינו כלפי חוץ כתוב שם שד"י שהוא נוטריקון:

ש'ומר ד'לתות י'שראל, שהרי זה השם דייקא מסוגל לשמירה כנגד המזיקים והחיצוניים, ועל ידי כך הקב"ה

שומר אותנו מבחוץ כמובא שם(שם רפ"ח, ט"ו. זוה"ק פרש' ואתחנן רס"ו). וכמו שדרשו חז"ל(ע"ז, יא): ששליחי הקיסר שאלו

את אונקלוס הגר: מה היא מזוזה? השיב להם: מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים

אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה - עבדיו יושבים בפנים, והוא משמרם מבחוץ.

ואם כבר עסקנו בעניין השמירה והחשיבות של המזוזה בכלל ובבית בפרט, הנה לכם סיפור שסיפר הרב יצחק

זילברשטיין מרמת אלחנן לר' חיים טפר, מבלי שיידע שהוא מקורבו ופוקד את ביתו בקביעות של הרב המקובל

משה בן טוב זצ"ל הידוע בכינויו "צדיק המזוזות" וזה לשונו: זוג אחד שגרו אצלנו בשכונה היקרה, הבעל ליטאי

ספרדי. אברך מצוין. נולד להם תינוק, כל הזמן חולה, אמרה האישה לבעל: אנחנו צריכים לבדוק את המזוזות,

והבעל אומר לה: תגידי לי, מה הקשר בכלל של המזוזות, זה את עם האמונות האלה...זה לא רמב"ם מפורש!

זה רק מצווה. שתקה והתחילה לבכות. אמרה לו: שמעתי על הרב בן טוב, אני נוסעת אליו. לקחה את המזוזות

ונסעה לרב לכשחזרה, שאל הבעל, נו...מה אמר? הוא אמר: שזה בגלל שיש שתי וערב(סמל עבודה זרה של

דת הנצרות) בבית! התחיל הבעל לצחוק, אמר אצלנו, שתי וערב? זה הכול שטויות...תשימי את המזוזות.

הגיע פסח, נשים צדקניות הופכות את הבית גם על מה שלא צריך, מסתבר כך סיפר הרב זילברשטיין, שהם

קבלו את המיטה מצרפת, עם המזרן שהיה עטוף כולו. הם הורידו את הניילונים מהמזרן וחשכו עיניהם, לכל

אורך המזרן הייתה צורת שתי וערב של אותו האיש!. האברך חטף חום...הוא רץ אליי לבית צועק, אני לא

יודע איך לעשות כפרה על דבר כזה...ככה צחקתי על הרב מה אני אעשה?! אמרתי לו תבקש סליחה מהרב

ותספר את הסיפור ברבים זו תהיה כפרתך.

ועתה, נחזור לפרשתנו. ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, אפשר ולמר אולי, בסייעתא דשמיא, זה שכתוב: 'במדבר

סיני באהל מועד' היינו בכל אותה תקופה שישראל היו במדבר סיני בארץ לא זרועה כנ"ל ביתו של ה' יתברך

כביכול היה באהל מועד, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא ב): אמר הקב"ה: זה המדבר טובה מכל המדינות, כאן אני

בונה לי אכסני(=דירה) ירד לתוכה, התחילו הכול שמחים, שהקב"ה ירד לתוכו וכו'. על כן, גם נאמר דייקא

במדבר סיני ולא בהר סיני בשביל להדגיש את כי הקב"ה דר עימם גם בתחתונים היינו בכל מקום אשר ייסעו

ויחנו במדבר באהל מועד. וזה בחינת: השוכר דירה בחוצה לארץ פטור ממזוזה שלושים יום, אך לאחר ל'(=

30) יום, דהיינו בא' באייר צריך לקבוע מזוזה בפתחו של שער הבית בדרך קבע, כדי להשכין שכינתו בדירתו

בתחתונים כדי להגן עליהם מהמזיקים והחיצוניים. והעניין שמנה את ישראל דווקא בראש חודש אייר, היינו

לאחר ל' ימים מא' בניסן כי בזמן זה יוצאת הברכה לכל העולם כידוע, ובפרט לעם ישראל שנבחר לקבל את

התורה מכל האומות.

וזה שנאמר 'באחד לחדש השני' ראשי תיבות למפרע הל"ב וסופי תיבות שד"י. היינו הל"ב אותיות ה' ל"ב

רצה לרמוז אולי על ה' חומשי תורה אשר יש בהם ל"ב נתיבות חכמה, והם כלולים בתוך שתי הפרשיות של

המזוזה שכלפי חוץ כתוב שם שד"י כנ"ל. וזה שנאמר 'באחד לחודש השני' דייקא היינו בראש חודש אייר כי

הוא נקרא גם זיו מלשון "אור" וזוהר", והחודש הזה הוא בחינת הל"ב כנ"ל, כי הוא רומז על החכמה שממנה

ניתנה לנו אורייתא היינו אור התורה שבהּ, כידוע. ולפיכך, ממנו מתברכים כל העולמות כי הוא מקור הזיו,

היינו האור והזוהר היוצא לכל העולם, ועל ידי כך שורה הברכה בעולם. ועל כן, ציווה למנותם דייקא בחודש

אייר כי השם יתברך בוחן עתים וזמנים ויודע תעלומות אין מספר. דהיינו, אפילו שיספרו את בני ישראל ללא

'בקע לגולגולת' היינו מחצית השקל כבשאר המניינים, לא תשלוט בהם עין הרע ולא יהיה בהם נגף, כי זאת

החכמה היא בחינת התורה כנ"ל, והיא הנותנת חיות בכל העולם, בחינת(קהלת ז, י"ב): "החכמה תחיה בעליה".

ולא זו אף גם זו, כי זה הזמן היינו באחד לחודש השני רומז גם על שם שד"י כנ"ל, כי שם זה דייקא מסוגל כנגד

המזיקים והאויבים המתרגשים לבוא בדרך, בחינת שם שד"י שכתוב על המזוזה כלפי חוץ כי הוא שומר דלתות

ישראל, כנ"ל. ועוד אפשר לומר אולי, על דרך שאמרו חז"ל(חגיגה  יב(: שד"י - על שם שאמר לעולמו די, שהקב"ה

צמצם עצמו לדירתו בתחתונים כנ"ל כי שם שד"י רומז גם על הצמצום, כאמור. ולפיכך, אפשר אולי שהשמירה

הייתה בפועל מפני המזיקים על ידי זה שה' יתברך צמצם עצמו בשער הבית בחינת ז' ענני הכבוד שהיו כבית

לישראל במדבר, כמו שדרשו חז"ל(במד"ר פ"א, ב): ד' לד' רוחות השמים וא' מלמעלה וא' מלמטה וא' שהיה מהלך

לפניהם רחוק ג' ימים והיה מכה לפניהם את הנחשים ואת העקרבים ואת השרפים ואת הסלעים, ואם היה מקום

נמוך היה מגביהו, ואם היה מקום גבוה היה משפילו ועושה אותם מישור, וכו'.

ועל פי המוסבר לעיל, יוסף לי ה' אור להבין את המהות לעריכת מניין זה שנעשה באחד לחודש השני. כי זמן זה

דייקא רומז על שם שד"י כנ"ל, הרומז גם על צבאות השם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל: שצבאות הוא הנעלם של

שד"י כי הנעלם של ש'ין ד'לת י'וד(הצבוע בירוק) הוא בגימטרייה 'צבאות' עם הכולל. ודרשו חז"ל(שמו"ר טו, ו):

שהמלאכים נקראים צבאות, שנאמר(ישעיהו ל"ז): "ה' צבאות אלוקי ישראל יושב הכרובים", וגם ישראל נקראים

צבאות, שנאמר(שמות יב): "יצאו כל צבאות ה'". ואפשר שזה המהות למניין זה, היינו כדי לסדר את בני ישראל

במניין כל שבט ושבט 'וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם',  בשביל לדמותם לצבא ה' בעליונים, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא

יד): בזמן שנגלה הקב"ה בהר סיני באו עמו כ"ב אלף מרכבות מלאכים והיו עשויין דגלים, כיון שראו אותן ישראל,

התחילו מתאווים לדגלים אמרו: ולוואי שאנו נעשין דגלים כמותן וכו', אמר להם הקב"ה: התאוויתם בדגלים,

חייכם וכו', ע"ש. לפיכך, מנה אותם דייקא באחד לחודש השני כי אין זמן טוב יותר ממנו שתשרור השמירה על

בני ישראל היינו שלא יהיה בהם נגף כנ"ל, ועוד זה גם העת שצריך שהשכינה תשרה על דרך קבע כנ"ל במדבר

שהוא בחינת ביתם של צבאות ה' בארץ, היינו ישראל, כדי שיישמרו על ידי צבאות ה' העליונים בארץ לא זרועה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

סגולה לערב שבועות - מאת הגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א: "יפריש צ"א(=91) פרוטות וישלים ב' פעמים ב"ן

(52*2=  104 ₪ - דהיינו עוד 13 פרוטות) וייתן לתלמיד עני ועניו והוא סגולה לחשוכי בנים ומקרב הגאולה"

חג השבועות – חג מתן תורתנו הקדושה שניתנה לאחר שבעה שבועות אשר בהם סופרים כל יום ספירת העומר,

היינו תשעה וארבעים יום עד ו' בסיוון, היום בו קבלנו את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני. כי עיקר העבודה בימי

הספירה היא לעבוד על מידותינו. כי כאשר המידות מתוקנות אנחנו הופכים להיות כלים טהורים ומתוקנים בשביל

לקבל את אור התורה שמושפע עלינו מלמעלה בהתאם לכלי. ודע, ובהתאם להכנה של הכלי כך זוכים לדעת גדול

יותר, היינו להכיר את גדולתו הנוראה של מלך מלכי המלכים – הקב"ה. כמו שכתוב בספרים הקדושים שביום

החמישים שהוא בחינת שער הנו"ן כל אחד זוכה לפי הכנתו לקבל את האור האלוקי שיקבע כמה הוא יעלה ברום

המעלות של הקדושה והטהרה, ועל ידי כך יתעלה ברוחניות, דהיינו בזכות זה יזכה לחידושי תורה, הבנה טובה

ומהירה של התורה ודברי חז"ל, וכן על זה הדרך. וידוע, שקיים מנהג טוב והוא להתקבץ בלילה זאת ללימוד תורה

כפי שסדרו חז"ל. וכתוב בזוהר הקדוש: כל אלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים

וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של עולם העליון. רצ"ב קובץ מאמרים

לחג השבועות.

          פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

טבילת המקווה בשבועות הוא חסד עליון, ורחמים גדולים, ודעת נפלא מאוד; כי שבועות הוא שכל דק ועליון

וגבוה מאוד, שהוא חסדים ורחמים גדולים מאוד, כי הרחמים הם כפי הדעת, כמו שמבואר במקום אחר. אשרי

הזוכה לקבל קדושת שבועות, בפרט המקווה של שבועות, שהיא מקווה של שער החמישים, שמשם נמשך

הקדושה והטהרה על ישראל אז(סימן מועדי ה'-ספירה ושבועות, אות ד).

על ידי טבילת מקוה הפרנסה בנקל, ונתבטל המחלוקת והכעס, וזוכה לשלום, ולרחמנות, ולדעת גדול, וזוכה

לרפואה, ולחיים ולאריכות ימים, ולעורר בני אדם להשם יתברך(סימן מקוה, אות ב).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה