הגמרא ביומא (פב:) מספרת על שתי נשים מעוברותביום הכיפורים שהריחו דבר מאכל, ומחמת כן נתאוו מאוד לאכול:

הראשונה "ההיא עוברה דארחא" מעשה באשהמעוברת שהריחה מאכל ביום הכיפורים "אתו לקמיה דרבי" באו בשאלה לרבי יהודההנשיא שחי באותה תקופה, הן גם אשה מעוברת צריכה לצום ביוה"כ אך ריח של תבשיל עלהבאפה והיא מתאווה לו מה לעשות. "אמר להו, זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא",אמר להם: 'לכו תלחשו לה באוזן שיום הכיפורים היום, אולי תירגע מהבולמוס שתקף אותה'.כך עשו, "לחושו לה ואילחישא" לחשו לה והיא נרגעה, נזכרה שיום הכיפורים הואוהיא התגברה על הרצון לאכול.

שמע זאת רבי "קרי עליה" קרא על הוולדשבמעיה את הפסוק בירמיהו (א', ה'): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". כנראה, זו זכותהתינוק, העובר שנרגע מן הבולמוס כששמע שזהו יום הכיפורים. ואכן - "נפק מינה רבייוחנן" - יצא ממנה רבי יוחנן.

רבי צפה שיצא ממנה בן צדיק - הוא רבי יוחנן מגדוליאמוראי ארץ ישראל שלימים סדר את התלמוד הירושלמי. הן נאמר במשלי (כ', י"א)"במעלליו יתנכר נער".

במקביל מספרת הגמרא על אשה נוספת "ההיאעוברה דארחא" מעשה באשה מעוברת שהריחה מאכל ביוה"כ והתאוותה לו, "אתולקמיה דרבי חנינא" באו אל רבי חנינא לשואלו דבר הלכה כדת מה לעשות עם אותה מעוברת,"אמר להו לחושו לה", השתמש רבי חנינא בעצתו של רבי ואמר להם שילחשו באזנהשיום הכיפורים היום, אולם "לחושו לה ולא אילחישא" לחשו לה אך לא נרגעה תאוותהוהיו צריכים להאכילה. שמע זאת רבי חנינא "קרי עליה (תהלים נ"ח, ד')"זורו רשעים מרחם" אמר רבי חנינא על הוולד, הרשעים כבר מרחם ניכרים שהם זריםלאלוקיהם, מתנהגים בניכור לאביהם שבשמים, הנה תינוק זה מכריח את אמו לעבור על איסוראכילה ביום הכיפורים.

ואכן, "נפק מיניה שבתאי אצר פירי",יצא ממנה שבתאי שהיה "אוצר פירות". הוא היה אוגר את כל התבואה שבשוק בזמןשהיא זולה ומצויה בשפע, על מנת למכרה אחר כך במחירים מופקעים, בזמן שאין להשיג תבואהבשוק, בדרך זו גרם לרעב לאלה שידם לא השיגה לשלם מחירים גבוהים כל כך.

הגאון מווילנא מצא לכך רמז בסופה של פרשת"שמיני" שם מפרטת התורה אלו בעלי חיים מותרים באכילה ואלו אסורים, בסוף הפרשהמסכמת התורה ואומרת: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיהאשר לא תאכל".

אומר הגר"א: אדם הרוצה "להבדיל ביןטמא לבין הטהור" להבחין מיהו הילד האם יחיה בטהרה או שמא ישקע בטומאה, הוא יכוללדעת זאת עוד בהיותו הילד עובר ברחם אימו כיצד?

עליו להבחין "בין החיה הנאכלת ובין החיהאשר לא תאכל", "חיה" זהו כינוי ליולדת "אם כל חי" כבר המיילדותהעבריות שבמצרים שפרה ופועה אומרות לפרעה (שמות א', י"ט) "כי חיות הנה",הן זריזות כמיילדות מנוסות "בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו".

כדי להבדיל בין הטהור לטמא, יש להתבונן מה הםמעשי האם עוד בטרם נולד העובר, יש אשה מעוברת שלוחשים לה "יוה"כ היום"והיא נרגעת, אינה אוכלת, זוהי "החיה אשר לא תאכל". מנגד יש מעוברת הנאלצתלאכול מאכל אסור, זוהי "החיה" היולדת "אשר תאכל". כאמור לעיל מהתנהגותה"חיה" הכירו חכמינו מיהו העובר, אם כן מהתנהגות האם בעת הריונה ניתן להסיקמה טיבו של הוולד.

שואל החתם סופר בדרשותיו (ח"א עמ'ט"ז) מדוע דין זה שילחשו באזניה של האמא מצינו רק לגבי יום הכיפורים, ולאבשאר אכילות של איסור כגון נבילות וטריפות, מדוע לא אמרו חז"ל שאשה מעוברתשהריחה ריח בשר חזיר ומתאווה לאכול הימנו ילחשו באזנה שהתורה אסרה לאכול בשר חזיר,אולי יתבטל ממנה התאוה ולא תצטרך לאכול דבר איסור?

ומסביר החת"ס, כי עובר במעי אמו יש לוקדושה נוראה בשעה שהוא לומד כל התורה עם המלאך כמבואר בנדה דף ל: ואילולא גוף עכורשל אמו מקיפתו, הוא גדול יותר ממלאכי השרת, לכן בשאר איסורים לא יעזור שילחשו לושאסור לאכול נבילות וטריפות, כי הגוף העכור מושך אותו לתאוות גשמיות, לכן חכמים משוםפיקוח נפש התירו לה לאכול, אבל ביום הכיפורים נעשים כל ישראל כמלאכי עליון וגופםמזדכך להיות כחלק מן הנשמה ממש, וגם גוף האם מזדכך, וממילא כאשר יזכירו לעוברשהיום יום הכיפורים יתכן שיפסוק מלהתאוות עוד, כי הגוף של האמא כבר לא מעכב ומפריעלו.

נמצא מדברי החתם סופר, שמעלת התינוק אשרמעיד עליו הכתוב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", הוא מחמת קדושתה של אמו, אשרזוכה ביום הכיפורים שגופה מתקדש ומתעלה, ממילא אינה מפריע עם גופה העכור לקדושתהעובר. ואם כן קדושתו של רבי יוחנן נבעה מאמו הצדקת.

בזה נבוא ונבאר את דברי הגמרא בברכות (כ.):רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראלואתיין מטבילה, מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. ע"כ. ולפי דרכינו ישלומר, שודאי לא היתה כוונתו ליופי חיצוני, אלא כוונתו היתה שעל ידי שבנות ישראליביטו בו, יכירו כי האמא משפיעה בהריונה על קדושת העובר, וכשם שהוא זכה מחמת אמולקדושה וטהרה, וליופי פנימי, כך הן ישמרו על קדושה וטהרה בעת ההריון, וישפיעו עלהוולד שיוולד להם שיהיה קדוש וטהור.

לכן מצינו שנקרא רבי יוחנן "בר נפחא",כמבואר בסנהדרין (צו.), אמרריש לקיש, טבא דנפחא (הוא רבי יצחק נפחא) מדבר נפחא הוא רבי יוחנן. ופירש רש"י:קרי ליה בר נפחא בכל הש"ס מאן עייל בר נפחא דאביו היה נפח. פירוש אחרע"ש יפיו או ע"ש סגי נהור. ובכתובות (כה:) כעס ריש לקיש על רבי אלעזר שלא אמר בשם רבייוחנן ואמר לו: שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת משמיה. ובירושלמי (פ"בדראש השנה ה"ו) אמר רבייונתן על רבי יוחנן, ראה הלשון שלמדני בן הנפח.

ולפי דרכינו נראה לומר דבר, ש"ברנפחא" אין זה על שם עבודת הנפחות של אביו אלא מלשון נֶפח, שהעבירה מתחלקתלמשקל ולנפח, והיינו, העושה עבירה שוקלים לו במאזניים של ביתד ין של מעלה אתהעבירה במשקל החובות מול משקל הזכויות. אולם לעבירה גם יש נפח, היינו, שגילה לנוהמהרח"ו שהאדם נידון גם לפי גודל נשמתו, וכל שנשמתו יותר גבוהה בעולמות היותרעליונים, הפגם שנעשה על ידו הוא יותר גבוה ויותר גדול, נמצא לפי זה ששני בני אדםעושים חטא, ואין עונשם שוה, שכל אחד לפי הבחינה שלו. ולכן אדם הנולד בקדושה התביעהעליו היא יותר גדולה ולעבירות שלו יש נפח אחר, ולכן קראו לרבי יוחנן אשר זכה להיותקדוש מרחם "בר נפחא", לרמז על התביעה שיש כלפיו, שהנפח של העבירות שלושונה משאר בני אדם.

לפיכך מובא במדרש שוחר טוב על התהילים (סימןק"ג אות ז') על  הפסוק (שם ג') "הסולחלכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי", רבי יוחנן הוי לביש תפילין בכל יום לפיכך הסולחלכל עוניכי. ע"כ. והיינו רבי יוחנן חשש שמא יש בו עוונות, ולכן היה מקפיד להניחכל הזמן תפילין שיועילו לו לכפרה.

מדוע חשש כל כך רבי יוחנן עד שהיה מקפיד לכויןבהנחת תפילין לכפרת עוונות?

אלא שרבי יוחנן אשר ידע את גודל נשמתו ואתגודל התביעה שיש עליו מהשמים, לכן הוצרך להניח תפילין בכל בוקר עם כוונה של כפרתעוונות, שמא פגם וחטא לפי גודל נשמתו.

עוד יבואר על פי דרכינו הגמרא במסכת עירובין(כז:) מביאה: אמר רבי יוחנן, מאן דמתרגם לי בבקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה אבתריהלבי מסותא. היינו הוליך את בגדיו אחריו לבית המרחץ. וכן הוא בבא מציעא (מא.)ובסנהדרין (סב:).

ויש לפרש שדוקא רבי יוחנן בחר בהתנהגות זו,כדי ללמד על מעלתו על שאר החכמים, שכן בבית המרחץ מנקים ורוחצים את הגוף, היינו אתהחלק שקיבלו מההורים, ובזה היתה מעלתו של רבי יוחנן על שאר החכמים, שזכה לגוף קדוש מחמת קדושתו של אמו, ורמז בזה, כי הואאינו זקוק לרחוץ ולנקות את הגוף - את החלק שקיבל מההורים שלו. 

במדרש שיר השירים רבה (פרשה ז) עה"פ"חמוקי ירכיך" (ז', ב') איתא: א"ר יוחנן כל חיטטין ופרניקין שישראלמחטין ומתפרנקין (פירוש מתפנקים ומתענגים) בעוה"ז, בזכות מילה שנתנה בין ירכיים.והגאון רבי אברהם פאלאג'י בספרו בירך את אברהם (דרוש א למילה דף רנ"ב ע"ד)הביא על זה את קושיית הרב חלק שמעון (ערך מילה) שהקשה, מאי שנא שדוקא בזכות מילה ישראלמתפנקין ולא זולתה? ופירש שם שעל ידי המילה עם ישראל פותחין המקור של הברכה ומביאיןהשפע לעולם. ע"ש. ובזה פירש מהר"א פאלאג'י בזה"ל: ומעתה יש לתת טעםטוב על המנהג שאנו עושין סעודה ביום הברית ומוציאין הוצאות יתירות על הנהוג, כי הואהדבר הגורם לנו לאכול מאכלות רבות וללבוש בגדים נאים ולהתענג בתענוגים בדשן ושמן.

ובספר מטה משה כתב רמז לזה מיל"ה ראשי תיבותמ'שתה י'עשה ל'כל ה'קרואים.

כשהיו באים תושביה של ברדיטשוב להזמין את הצדיקרבי לוי יצחק לברית מילה, לבר מצוה, או לכל שמחה אחרת, נוהג היה רבי לוי יצחק להתנותאת הגעתו לבוא בתנאי אחד שתיערך סעודת מצוה כראוי.

תשובתו זו של רבי לוי יצחק הייתה מקובלת על כולם,אולם תמוהה הייתה בעיניהם, מה לצדיק ולסעודה הגונה?

אחד מתושבי העיר שסקרנותו לא פסקה, שאל את הרבילפשר התנאי שעשה?

השיב להם הרבי, אשר כידוע שביום לידתו של הרה"קרבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע הבעש"ט בא לבית המדרש וחילק שתיית יין, ואמרשצריך לעשות היום "לחיים", כי היום ירדה נשמה לעולם אשר תמליץ תמיד רק טובוסנגוריא על בני ישראל לפני אבינו שבשמים. והוסיף ואמר, שלפני שירדה הנשמה לעולם, קםהשטן וטען שבגלל הנשמה הקדושה הזאת תתבטל הבחירה החופשית בעולם כי היא תחזיר את כלהעולם למוטב כולם יחזרו בתשובה, והשיבו לו מן השמים, שתמיד יהיה כנגדו רדיפות שיחלישואותו ולכן הוא לא יוכל להשפיע כל כך על כלל ישראל.

אמר להם רבי לוי יצחק מברדיטשוב: מאבקים קשיםיש לי נגד השטן אשר בכל עת מחפש דרכים לקטרג על ישראל ואילו אני טוען כנגדו, כי כשאדםמישראל מקיים מצוה כלשהי הוא עושה אותה בשמחה וברצון, ואילו כאשר נכשל יהודי בעבירהגורם לו הדבר לעצב עמוק עד כי לבו נישבר בקרבו. לשמע דברי מבקש השטן שאוכיח לו את צדקתםולי אומנם יש הוכחה, הנה מעולם לא ראינו יהודי ויהא זה הגרוע שבגרועים, שיערוך סעודהלרגל עבירה שעבר לעומת זאת כאשר מזדמנת ליהודי מצוה ברית מילה בר מצוה סיום מסכת אוכשמגיעים חגים ושבתות או אז שש ושמח היהודי לערוך סעודות לרגל המצוות הללו.

פנה רבי לוי יצחק אל היהודי הניצב מולו, אמוראתה, כלום אין זו הוכחה ניצחת כנגד דברי הקטרוג של השטן, ואכן השטן יודע את הדבר ועלכן מנסה הוא בכל כוחו ויכולתו למנוע מן היהודי לערוך בשמחה את סעודת המצוה, ומדוע?כדי שתהא לו סיבה מספקת לקטרג על ישראל.

וזו הסיבה שמתנה אני את השתתפותי בכל שמחה של"ברית מילה" "בר מצוה" "סיום מסכת" וכדומה בכך שבעליהשמחה יכינו לכבוד עשיית המצוה סעודה ראויה לשמה.

ולפי דרכינו יש לפרש מדוע לשיטתו של רבייוחנן על ידי מצות מילה זוכים לשכר בעולם הזה, שכן כתב הרמב"ם במורה נבוכיםשהסיבה למצות מילה, היא בשביל להסיר את התאוות הרעות שנולד האדם עמם. אולם לפי רבייוחנן שנולד קדוש מרחם, מצות מילה אינה נצרכת כדי להסיר את תאוות הרעות, ולכן ראויעל ידה לקבל שכר בעולם הזה.

מעלה נוספת מצינו אצל רבי יוחנן, שמובאבירושלמי (כתובות פ"ה ה"ו), שרבי יוחנן מעיד על עצמו שהוא זוכר את הנשיםשעמדו ליד אמו בשעה שכרעה ללדת.

ויש לפרש, כי החטאים והטומאה מביאים לאדםשכחה, ורבי יוחנן מגודל קדושתו לא היתה שייכת בו שכחה. וכמו שמצינו בברכות (לב:):מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת. ופירש רש"י: שאין לימודם נשכח. עיי"ש.והגאון רבי אברהם פאלאג'י בספרו אברהם את עיניו (עמ"ס ברכות שם) ביאר על פימה שאמרו במדרש תנחומא (פרשת עקב) שהשכחה באה מהיצר הרע, וחסיד נקרא מי שביטל אתיצר הרע, ולכן מתוך שחסידים הם ואין בהם יצר הרעם, תורתם משתמרת.

מאמר זה הוא מתוך שיעורו של הרב איתי בן אהרן  שניתן לשמוע בקו טלפון: 0504133783