chiddush logo

פרשת תזריע מצורע

נכתב על ידי אלון, 13/4/2015

 

פרשת תזריע/ מצורע

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (יד,ב).

מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו לך ותקנה לי דבר טוב מהשוק. הלך וקנה לו לשון. אחר כך אמר לו לך ותקנה לי דבר לא טוב הלך וקנה לו לשון. אמר לו מה זה כשאמרתי לך לקנות דבר טוב קנית לי לשון, וכשאמרתי לך לקנות דבר לא טוב שוב קנית לי לשון. אמר לו: רבינו, מהלשון יוצא גם הטוב וגם הלא טוב. כשהוא טוב אין לך טוב ממנה וכשהוא רע אין לך ממנה – ועל זה נאמר "מוות וחיים ביד הלשון".

"זאת תהיה תורת המצורע" (יד,ב).

גם למצורע יש תורה. גם לו יש תיקון. כל דבר שמקלקלים אפשר לתקן. תמיד אפשר לעשות תשובה, להרים את הראש למעלה ולדבר ככה מהלב: רבונו של עולם, תסלח לי שככה נכשלתי, שלא עמדתי בנסיון. באמת באמת אני רוצה רק אותך, רוצה רק את הקדושה, רוצה לעשת רק את רצונך. תעזור לי אבא כי זה כל כך קשה. כי לבד אין לי סכוי. תעזור לי שזה לא יקרה עוד פעם.

שערי שמים אף פעם לא ננעלים. ה' מחכה לנו כל רגע ורגע, ה' שמח לקבל כל הרהור תשובה שלנו. פגעת באדם? גם פה מועילה תשובה: סליחה שככה צערתי אותך, טעיתי, יש לי כזה צער ממה שקרה, תסלח לי. וכשהדברים יוצאים מן הלב, הם גם נכנסים אל הלב, יהודי מטבעו לא שומר טינה. וכשאדם עושה שלום עם השני, איזה שלום עושה לו ה' בתוכו פנימה.

 

גם למצורע יש תיקון, רק שצריך להמתין. "וספר לו שבעת ימים לטהרתו ורחץ במים וטהר" (טו, יג). יש "המתן" בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. יש דברים בחיים שצריכים זמן ותפילות. רבינו אומר שצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם (ליקו"ת מח) ועיקר העקשנות היא בתפילות. אתה רוצה לתקן איזה מידה, לנצח איזה תאוה, אל תפסיק לבקש. אל "תפסיד" שום ארון קודש, תיצמד לפרוכת ותבקש. תתחנן. צעקת הלב היא הנשק הסודי שלנו וזה גם שמחבר אותנו אל ה'. והחבור כזה מתוק, שלפעמים שוכחים מהחסרון.

אתה חייב לזכור שמי שמעכב לך את הישועה זה הקב"ה בעצמו, שאוהב אותך אהבה עצומה ורק הוא יודע באמת מה טוב לך. רק הוא יודע באמת איך לקרב אותך אליו.

רבינו אומר שהכנה למצווה יותר חשובה אפילו מהמצווה, כי הכנה בונה את הכלים, כי בלי הכנה, בלי רצונות, בלי תפילות איך נידע להעריך מה שקיבלנו? איך נזכה להודות לה' על כל ההחסדים שהוא עושה אתנו? כי בלי המתנה ובלי הכנה זה הכל יהפוך לגאווה אחת גדולה.

עיקר העבודה זה להתייגע, לרצות, להתפלל, אי אפשר לקבל מייד מה שרוצים, אי אפשר מייד להתקרב לה' יתברך. לפעמים, לא רק שלא פותחים לך פתח, כביכול דוחים אותך, מרחיקים אותך, מפילים אותך למקום כזה  נמוך. אבל אסור לך להתייאש. זה הכל קורה כדי שתתחזק בתפילות, תתחזק ברצונות, רבונו של עולם עד מתי? רבונו של עולם אני כבר לא יכול יותר! תושיע!

 

גם למצורע יש תקווה. הוא רק צריך להתחזק. אי אפשר להגיע לפרי בלי לעבור דרך הקליפה. אי אפשר להגיע לבוקר אלא דרך הערב שלפניו. דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו צמחו הישועות הכי גדולות. קיבלת מכה? תדע שמי שנתן לך את המכה, הוא ברא קודם את הרפואה, ה' מקדים רפואה למכה.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך השיגרה, בתוך המירוץ האינסופי של אלף ואחד דברים שצריך לעשות. כל הזמן לנסות להתרומם, לנסות להגיע למציאות יותר גבוהה מזו שאני נמצא בה.

יש זמנים ששום דבר לא מסתדר לנו. הפרנסה, החינוך ילדים, השלום בית. או שאדם לא מסתדר עם עצמו, קשה לו לכוון בתפלה, קשה לו להיות בשמחה, יש זמנים כאלה וזמנים כאלה. ואנחנו לא מתבלבלים ולא מתייאשים. "אחור וקדם צרתני". ככה אתה יצרת אותי, שיש אצלי גם אחור וגם קדם. הנשמה רוצה את הקדם – קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. מה זה אחור? זה העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום. לא מרגישים שום דבר ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה. עוד הפעם אומרים את הברכות ועוד פעם אומרים את התפילות ועוד פעם תיקון כללי, ועוד פעם קריאת שמע שעל המטה בעיניים כמעט עצומות, כל זה עבודה של אחור. קודם אחור רק אחר זה זוכים לקדם. אדם צריך לשמוח בעבודות הפשוטות. אפילו אם הוא לא מרגיש כלום. אפילו אם הכל חשוך לו. כי זה מה שהקב"ה רוצה. הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור. האור של קדם זה אור שמחמם את הבן אדם, הוא כזה אור נפלא, שאז האדם פורץ בשמחה ומתחיל לרקוד, ואוהב את כולם, ולא אכפת לו מכלום כי ה' מחייך אליו, ה' שולח לו חבוק.

אבל ה' רוצה את הזיעה שאתה מזיע בנסיון. כשעוד אין לך את זה ובכל זאת אתה ממשיך הלאה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים. כל אחד "עובר עליו". אבל אתה ממשיך הלאה לרצות את ה'. אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך. אל תתייאש. אל תפול בדעתך.

 

גם המצורע יכול לגלות את האור בתוך החושך. אם רק תחזק באמונה. חשוב איך מסתכלים על מה שעובר עלינו. באיזה משקפיים משתמשים. אם אנחנו יודעים שהכל קורה כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.

יש כאלה נסיונות קשים שאנשים עוברים, ורק על ידי אמונה אתה יכול לעבור את הכל! להחזיק מעמד בכל מה שעובר! תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד! הוא עושה איתך את הטוב ביותר! תקבל את זה באמונה! באהבה!

כשמאמינים באמונה שלמה שהקב"ה מלא רחמים, שהוא ברא את העולם בשביל לגלות את הרחמים שלו, אז מתבטלות הקושיות. האמונה זאת ממלאת את האדם ברוגע ומעניקה לו את החוסן לעמוד בכל הנסיונות. אני מאמין בך רבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין כל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה.

אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה. ה' רוצה שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, והופכת אותם למשהו טוב. למשהו יפה.

מי שיש לו אמונה הוא לא נשבר ולא מתייאש, הוא יודע שאין מצב בעולם שהקב"ה לא יכול להושיע אותו ממנו, הוא כל הזמן זוכר שהשם הוא כל יכול.

ועיקר האמונה זה במקום שהשכל מראה לנו על מקרה מסויים שהוא אינו לטובה ואנחנו משליכים את השכל ומחזיקים רק באמונה שהכל לטובה.

מתי אדם יודע שהוא זכה לאמונה שלמה? כשהוא כל הזמן אומר תודה. בכל המצבים. הוא חי באמונה שכל מה שקורה לו זה מהשם, והכל לטובתו. רק להגיד תודה. על כל דבר להגיד תודה. גם על הצרעת ח"ו.

 

פרשת מצורע לא מיועדת רק למצורעים. יש לה מסר חשוב גם לנו. היום כבר אין צרעת העור, אך יש צרעת בלב פנימה. יש קרירות ואדישות כלפי דברים שבקדושה. כשאדם רץ אחרי תאוות גופו, אז נסגר בפניו האור הרוחני וכשהאור הרוחני נסגר בפני האדם, אז הוא כמו מת. אין לו חיות ולא שמחה.

מצורע = מוציא שם רע, מדבר לשון הרע ורכילות, שזה תאווה מאד קשה וכמה שקוראים ולומדים ושומעים שעורים בעניין שמירת הלשון אנחנו עדיין נופלים. רבונו של עולם תעזור לנו שלעולם לא נפגע בבריות בלשוננו ולא נאמין לשום דבר רע שאומרים על השני. שניזהר אפילו מאבק לשון הרע.

מי שיש לו מוח בקדקודו, יזרז את עצמו ללחום מלחמת חורמה ביצר הקשה זה. את הכל אפשר להפסיד אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תחול על התפילות שלנו, על הלימוד תורה שלנו כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא בדבר לשון הרע ורכילות?

אם אדם יסתכל על עצמו בעין האמת, עד כמה הוא מונח בעצמו בכאלה פגמים וחסרונות, אז לא יהיה לו שום רצון להסתכל על אחרים, ולדבר על הפגמים שלהם, ולהנות מזה שהוא שומע על נפילות שלהם. כשאדם יודע את התכלית שלו ומבין מה העבודה שלו כאן בעולם הזה, אז לא יהיה אצלו מקום ללשון הרע ורכילות, לא יהיה לו זמן בכלל לדבר על השני. אבל אדם שלא מחובר לתכלית האמיתי שלשמה הוא נברא, אין לו תכלית שמחיה אותו, אז הוא מרגיש בתוכו כזאת ריקנות, כזה חוסר, שכשהא שומע איזה לשון הרע על מישהו, זה ממש מחייה אותו, זה משמח אותו לדעת שהוא יותר טוב ממישהו.

כשאדם יבין את הענין שלו ואת התכלית שלו בחיים, אז כבר לא יעניין אותו אף אחד בעולם, גם לא יהיה לו זמן להתעסק עם אף אחד כי יש לו כל כך הרבה מה להספיק ומה לעשות, חבל לו על כל רגע.

מורנו הרב: ["כשאדם מדבר לשון הרע, דברים בטלים, שטויות, אז הוא מתחיל לאבד את מה שקצבו לו לדבר! והוא יכול למות בקיצור ימים חס ושלום, הוא מדבר, מדבר, אוזל לו המלאי!  אוזל לו החיים! הכל דולף, הכל נוזל! לא נשארו לו דיבוריים! לא נשאר לו חיים! כי אדם חי לפי הדיבורים שקצבו לו לדבר, ולהיפך, אם הוא מדבר כל היום בדברי תורה בדברי קדושה, הוא כל הזמן מקבל עוד זכות לדבר! עוד דיבורים קדושים לדבר! ועל ידי שנותנים לו עוד דיבורים קדושים לדבר הוא מקבל עוד חיים ועוד חיים.

צריך ללכת עם ההשקפה שאני היהודי הכי גרוע בעולם, אין יותר גרוע ממני, כל יהודי יותר טוב ממני, יותר קדוש ממני, יותר חכם ממני, איך אני יכול לדבר על השני? איך יהודי יכול להגיע לזה. לדבר על יהודי שני? איך היא יכול פתאום ליפול לכאלה דרגות נמוכות! לכאלה דרגות נוראות!

הבהמיות של בהמה זה שהיא נושכת בועטת ונוגחת, אבל הבהמיות של האדם זה לדבר לשון הרע, לדבר על השני, אדם לא יכול ככה לקבל קדושה. ומה התיקון? מביאים לו שתי ציפורים, משמיעים לו קול טוב, קול רך, קול של נועם, ע"י השירה של הציפורים מחזירים לו את הכוח שירה, כוח הניגון, את הנועם, את השלווה, שכל הדיבורים שלו יהיו רק שירות ותשבחות לה' יתברך, שירות ותשבחות לכל אחד, לבני ביתו, לידידיו, רק לשבח ולפאר אותם, כמה אתם נפלאים, כמה אתם טובים"] (עד כאן מורנו הרב).

כל פעם ששומעים מישהו מדבר רע על מישהו אחר, מיד היצר הרע מכניס במי ששומע כזה אמון למי שאומר את הדבר הרע. מה פתאום שישקר? הוא לא סתם אומר, הוא לא סתם ממציא דברים, אין עשן בלי אש...

צריך לברוח מזה כמו מאש. אם אדם יזכה לשמור את הלשון ואת האוזניים מלדבר ולשמוע דברים אסורים, אחרי כמה שבועות יפסיקו לספר לו, ילכו עם הסחורה הזו למישהו אחר. למי שמעוניין לשמוע. וזה יהיה לו לכבוד ולתפארת. שכולם ידעו שצריך להיזהר בלשון כשמדברים איתו כי הוא לא מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות.

הפה זה פתח. וכמו פתח של בית אם יהיה פתוח כל הזמן לא ישאר כלום בבית, כך גם הפה, עת לפתוח ועת לסגור. לכן נבראו באדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ורק פה אחד. לומר לנו שנמעט בדיבור.

"וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת. זאת מדריגה כזאת גבוהה, אך אם נירצה, אם נתעקש, עם לא נפסיק להתפלל על זה, נגיע.

 

גם המצורע, למרות שהוא בכזה חושך, בכזאת בדידות, בכזאת בושה, גם הוא צריך לדעת שהוא לא לבד. שה' לא עזב אותו. ה' אף פעם לא עוזב את האדם. עצם הידיעה הזאת שה' תמיד איתך צריכה לתת לך כוח להמשיך, לא להתייאש ח"ו. לא לפול לעצבות ח"ו. תזכור שזאת הדרך של ה' להעלות אותך בעוד מדריגה. כ"כ הרבה אנשים מספרים שדווקא מהחושך הגדול הזה הם הגיעו לכזו דבקות, לכזה חבור עם ה'.

תעשה תשובה, אתה מגיע עד ה', "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". יהודי שעושה תשובה על עבירה הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת, הוא צריך להתהלך שמח ורגוע. חבל שהאדם רואה ביסורים ובהסתרות ובנפילות התרחקות הבורא ממנו, והוא במקום לעשות תשובה ולהתקרב הוא  מתחיל להוריד גדרים ומתרחק ח"ו. חבל, זו ממש לא היתה הכוונה של הקב"ה, שאוהב כל אדם אהבת נפש. אהבתו של הבורא לבניו לא נתפסת בשכל אנוש.

אצל הקב"ה אין עונשים במובן הפשוט שלהם, יש תיקונים. כשאדם, בתוך היסורים שלו, בתוך הצער הנורא על העבירות שלו, כשהוא מתחיל לדבר מהלב המיוסר שלו עם ה', הוא פוגש בידיד אמת השומע תפילת כל פה, הקרוב לכל קוראיו. בסוף מבינים שאין כאן עונשים ונקמות, משמים לא דוחים את האדם, לא מרחיקים אותו, להיפך, היסורים נועדו לקרב את האדם.

יבוא יום בו יפקחו עיננו ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של רחמים וחסדים. יבוא יום בו נראה כמה צריך להודות לקב"ה שמסובב את הדברים על הצד הטוב ביותר. כמו בסיפור הבא

 

נאמנות

שמי זכריה, אני מתגורר במושב ויש לי משק קטן. אני בן 59, אב לתשעה ילדים, רובם נשואים. חינכתי את ילדיי בעקביות, ואפילו בקשיחות. אודה ולא אבוש, כיום במבט לאחור, אני יודע שהייתי קצת קשוח מדיי. הילדים די פחדו מפניי, ולא העזו לעשות שטויות. מצד שני, נתתי להם את כל הנשמה, והם ידעו את זה. כמעט ולא חייתי בשביל עצמי. כל משכורתי היתה למען הילדים. הייתי חי על לחם וסודה וקצת סחוג. תמיד אמרתי לילדים: "תראו, אבא שלכם לא מפונק ולא דואג לעצמו – רק לכם. התמורה היחידה שאני מבקש, היא שתלכו בדרכי ותהיו צייתנים ומחונכים". תמיד אמרתי את זה- והם הפנימו. היו תקופות שהילדים מרדו, היו מתחצפים, ואני הייתי נלחם בהם. "הנה, תראו," הייתי אומר. "אני חי כמו שאני חי, לא דואג כלל לעצמי, וזה מה שאתם מחזירים לי?"

היה לי שכן- שהיה ההיפך הגמור ממני. בן אדם רגוע, שליו, אף פעם לא שמעת אותו צועק על הילדים שלו, ובטח שלא מכה אותם.  הוא היה אדם אדיש, בחיים שלו לא אמר לילדים שלו מה לעשות, ובכל זאת הם גדלו ילדים טובים. הוא גם חי טוב. היו לו תמיד מכונית טובה ודירה נאה. אשתי תמיד היתה אומרת לי: "תראה את השכן שלנו. גם יודע לדאוג לעצמו – וגם הילדים שלו מכבדים אותו." האמת היא, שהמילים האלה הכי פגעו בי. הרגשתי כמו טיפש שמוציא את כוחו וממונו על ילדים לא נאמנים, שרק עושים צרות.

השנים חלפו. ילדיי הלכו לישיבות, התבגרו והחלו להינשא בזה אחר זה. לא יודע מה קרה, אבל כל אחד שהתחתן – פתאום הפך את עורו והתחיל לכבד אותי. הם היו מתקשרים בכל יום ומגיעים בכל עת שרק יכלו. ומעצמם החלו להציע את עזרתם, לתת לי כבוד, לקנות לי עליות בבית הכנסת. מין דאגה ונאמנות כזו לאבא, שלא הבנתי איך ומאין צצה. גם השכן שלי חיתן את ילדיו. היה קשה לו עם שידוכים, כי הוא לא חסך כמעט, וגם לא הסכים להיכנס לחובות. אשתו הסבירה לאשתי שהוא לא בנוי לזה. הוא מפונק מדיי ולא רגיל כל כך בלחצים. הילדים שלו התחתנו ועזבו את האיזור. בינתיים נולדו בשעה טובה נכדים. כל בת או כלה שיולדת- נמצאת אצלנו שבוע וחצי, ומקבלת אירוח כיד המלך. המשכתי לעבוד בשביל הנכדים שלי, כמו שתמיד חייתי בשביל הילדים שלי. אצל השכן כמעט ולא ראינו את הנכדים. ולא שלא היו לו. הם היו באים רק בחגים, וגם אז אשתי היתה שומעת תלונות על הקושי הגדול באירוח, ואנחת רווחה ברגע שהלכו.

עברו שנים. חיתנתי את כל ילדיי, פרט לאחת. ואז נחתה עליי צרה, הכליות שלי החלו לעשות בעיות. המצב הלך והדרדר, עד שנאלצתי להיות מחובר לדיאליזה, למשך כמה שעות ביום. כשלוש שנים הייתי מחובר לדיאליזה, עד שחשתי כי טוב מותי בחיי. מצבי הבריאותי הלך והחמיר. יום אחד, כשהלכתי בליווי אחד מבניי לבית החולים, אמר אחד הרופאים שצריך לחשוב על השתלה. "אבל לנו יש בעיה," אמרו הרופאים. "יש תור של כמה שנים להשתלה, אלא אם כן תמצא תורם מתוך המשפחה." הבן שלי אמר מייד: "אני תורם". אמרתי לו: "השתגעת? אני לא רוצה שאחד הילדים יסכן את עצמו." חזרנו הביתה וסיפרנו לאשתי מה קורה. סירבתי שהבן יתרום. הייתי עייף וביקשתי לישון. התעוררתי מצעקות שבקעו מהמטבח. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אבל פתאום שמעתי קולות של כמה מהילדים שלי. הם פשוט רבו ביניהם מי יתרום לי את הכליה. הבכור טען שהוא כבכור – יש לו זכות יותר מהאחרים. הקטן יותר טען שהוא קיבל ממני הכי הרבה, ויש לו מחוייבות כלפיי. הבן שהלך איתי, טען שהוא איתי והתחייב ראשון. בקיצור – ריב אמיתי. יצאתי אליהם בוכה. חיבקתי ונישקתי כל אחד, ובכיתי נורא. אמרתי להם שאני לא חושב שמגיעה לי כזו התמסרות מצידם. בכיתי בכי תמרורים. חשתי חרטה על כל עונש שנתתי לילדים שלי. אבל הם הרגיעו אותי ואמרו לי, כי הם חשים בליבם את המסירות שלי, וכמה לא הייתי בשביל עצמי- אלא בשבילם. אחד אמר שהוא היה מוכן לתרום לי את הלב שלו, וכולנו בכינו – גם מאושר וגם מכאב.

בסוף, לא תאמין – הם הלכו לדין תורה. כל אחד רצה לתרום לי את הכליה שלו, ובסוף הבכור זכה, לא רק משום שהוא בכור, אלא מפני שהוא התאים לכך ביותר מבחינה בריאותית. השתילו לי כליה, ומאז החיים שלי השתנו. שוב איני תלוי בדיאליזה הזו, שהורסת לבן אדם את החשק לחיות.

 

יצאתי לפנסיה מוקדמת והתחלתי להיות יותר בבית, לשוחח עם אנשים, כמו זקן. מה לעשות? בין השאר, דיברתי עם השכן שלי. הוא היה מתלונן על הילדים שלו, שלא באים כמעט ולא מתעניינים בו. לא ידעתי מה לענות לו. ואז הגיע סוכות. הילדים שלי כמובן באו כולם, ותוך כמה שעות הקימו את הסוכה הענקית שלנו בחצר. לי הם לא נתנו להזיז אצבע, רק בסוף לשים את הסכך- בשביל המצווה.

לידי הוציא השכן בקושי את הקרשים, ושם אות זה על גבי זה. פתאום התיישב מיואש. ניגשתי אליו ושאלתי: "מה קורה?" והוא אומר לי ככה: "תראה, לאף אחד מהילדים שלי אין זמן לבוא לבנות לי את הסוכה. פניתי אליהם וביקשתי שיבואו לעזור לי לכמה שעות. לכל אחד מהם היה תירוץ אחר." כשהוא אמר את זה, היו לו דמעות בעיניים, ומדובר בבן אדם אדיש כמו קיר, לא אחד ששמעתי אותו פעם צוחק או בוכה. לא עניתי כלום, על אף שקצת ידעתי את התשובה. עליתי הביתה והתקשרתי לבן הבכור של השכן שלי, שגר בעיר אחרת. ידעתי שיש לו קצת בעיות פרנסה. התקשרתי ואמרתי לו, שיש לי הזדמנות בשבילו להרוויח מאה דולר בשעתיים שלוש. יש איזה זקן שאין מי שיבנה לו את הסוכה, ויש תורם שמוכן לשלם את הסכום הזה. הוא קפץ על ההצעה והודיע לי שהוא מגיע באוטובוס הראשון. כשהוא הגיע, אמרתי לו: "תראה, התורם המדובר הוא אני. הזקן המדובר הוא אביך. כעת לך ותבנה לאביך את הסוכה, ואני אשלם לך 100 דולר".

 

הוא הביט בי, ואני בו. בהתחלה העינים שלו נדלקו בכעס, ואחר כך, כשהבין שהוא יכול לכעוס רק על עצמו, הוא פשוט התבייש והתחיל להסביר את עצמו: "תראה, לא היה לי זמן והייתי עסוק" אמרתי לו: "תשמע חביבי, משפחתי ומשפחתך גרות בשכנות. אני הייתי אבא לא קל. ציפיתי מהילדים שלי. קרה גם שהכיתי אותם, אולי אפילו גם כשלא היה צריך, צעקתי עליהם, דרשתי מהם בלי סוף, ולא ממש אמרתי תודה כשהם עשו משהו. ראיתי את זה כמובן מאליו. דרשתי מהם לעשות את מה שאני מבקש. וכעת הם מכבדים אותי, נושאים אותי על כפיים, דואגים לי. ואילו אתה, ילד תפנוקים שכמוך, מעולם לא הוכית על ידי אביך, הוא לא צעק עליך ולא העניש אותך, וחיית כל ימיך ברוגע ובשלווה- איפה הכרת הטוב? היכן הגמול לאביך, שאני מכירו, והוא אדם נפלא? איזה ילדים מתנהגים כך לאביהם, ומה עם 'כבד את אביך ואת אימך'?" הוא חשב הרבה, ורק אחר כך ענה לי: "הטיעון היחיד שאני מקבל, הוא 'כבד את אביך ואת אימך'. אין לי מה לענות על זה, ואתה צודק. באשר לכל השאר, אב שאינו צועק על בנו ואינו מכה אותו וגם לא מעניש אותו, זה לא תמיד משום שיש לו דרך מסויימת בחינוך, אלא דווקא מפני שאין לו דרך כזו. זה לא  מפני שהוא אוהב אותו וחס עליו, אלא מפני שלא אכפת לו ממנו. זה לא מפני שהוא מסור לילד שלו, אלא מפני שהוא מסור לעצמו. הוא פשוט רצה שקט בחיים. לכולם נראה שילד רוצה לעשות מה שליבו חפץ, אך אין זה כך. ילד זקוק לסמכות. לדמות שתוביל אותו. הוא זקוק להורים. והורים אמורים לומר לו מה לעשות, לומר לו מה לא לעשות, ולהעניש אותו אם אינו פועל לפי הוראותיהם. "הילדים שלך גדלו עם אבא לא קל", הוא אומר לי. "אבל הם ידעו שלאבא שלהם איכפת מהם. הוא מתעניין בגורלם, בחינוכם, בעיצובם. מקריב למענם, ואפילו חי למענם. אז נכון, האבא שלהם גם טועה לפעמים, ואפילו קורה שהוא פועל מתוך כעס. אבל הבסיס נשאר. הם ידעו שאם ייקלעו לצרה, יש להם אל מי לפנות. הילדים שלך ידעו להעריך את המסירות שלך כלפיהם, ולכן הם כל כך מסורים אליך וכל כך רוצים לרצותך. ואילו אנחנו..." הוא לא הוסיף. הפנים שלו אמרו הכל. ביקשתי שלא יספר לאביו על השיחה הקטנה שלנו. שיגיד לו שהגיע לעשות את הסוכה בהפתעה. הוא הסכים. נפרדנו. הוא הגיע לביתו, וראיתיו עוסק בהקמת הסוכה. ישבתי בגינה, מסתכל אל הסוכה הגדולה שהקימו לי, ומהרהר בדברים שאמר לי הבן של השכן. ליבי היה מלא בשבח והודיה לקב"ה, כי מי כמוני יודע שלא חשבתי על כך מראש. זה לא היה תכנון של "איך אני אחנך את הילדים שלי" אלא זה היה הטבע שלי ואולי זה מה שקיבלתי מאבא שלי. חשבתי, כמה אני צריך להודות לקב"ה שסובב את הדברים כך. היו לי דמעות בעיניים.

והנה פתאום עומד לידי השכן ואומר לי: "אתה רואה, דיברתי סתם, הבן שלי הגיע בהפתעה לבנות לי סוכה. הילדים באמת דואגים לי." אמרתי לו: "אתה רואה? סתם דאגת. תראה איך הגיע הבן שלך מרחוק. תראה איך הוא עובד קשה. זו דוגמא לילד נאמן". ובלב אני חושב: "בטח נאמן. למאה דולר הוא נאמן יותר מאשר לאבא שלו."

 

 

תפילה

רבונו של עולם

 תעזור לי לעולם לא לשכוח שאתה תמיד איתי, שאתה לעולם לא עוזב אותי. ואם אני שבור כי לא עמדתי בנסיון. גם אם אני מודאג ממה יהיה. תעזור לי אבא לברוח אליך, להתקשר איתך, לספר לך כל מה שעבר ועובר עלי. כי כשמשתפים אותך בכל מה שעובר עלינו נירגעים מתעודדים, מקבלים כזו שמחה בלב, נולדים מחדש. רבונו של עולם, אל תתן לי לשכוח שאתה הוא הרופא הכי גדול והכי מומחה ואתה יכול להרגיע, לעודד, לחזק ולרפא ולשמח את נפשנו בכל המשברים והגלים אשר עוברים עלינו.

רבונו של עולם

תזכה אותי לראות אותך בכל דבר ודבר ולא להפסיק לנשק כל מה שנקרה בדרכי. לנשק את הדלת של הארון מטבח כשאני פותח אותה להוציא משם ספל, וגם את הספל לנשק, ואת ה"אשר יצר" שעל הקיר אחרי שאני מסיים לברך, ואת השולחן שאני כותב עליו, ואת הארון שאני מוציא ממנו בגדים נקיים, וגם את הבגדים, כי הכל זה אתה. תעזור לי אבא שכל היום שלי יהיה שרשרת של נשיקות לכל דבר ודבר כי אז יוצרים איתך כזה קשר חם ונפלא, כבר לא חייבים לרוץ לכותל כדי להרגיש אותך כי גם הקיר בבית, וגם הקיר של הבנין בחוץ הכל זה אתה. ומרגישים אז כזאת מתיקות במיוחד כשמוסיפים ומוסיפים כמה מילות אהבה לכל נשיקה ונשיקה. רבונו של עולם, איזה תענוג זה כשזוכים אפילו קצת להיות דבוקים בך. רבונו של עולם שזה לא יגמר לעולם.

רבונו של עולם

זכה אותי לראות נשמות מול העיניים, לא בני אדם בשר ודם. כי כשרואים נשמות, כשזוכים לראות שכל יהודי זה חלק אלוק ממעל, אז פחות כועסים ופחות שונאים ופחות מקנאים ויותר מלמדים כף זכות ויותר אוהבים.

זכה אותי להיות כמו הצדיקים האלה, שגם כשהם בתוך יסורים גדולים, יסורי גוף ונפש, הם לא נותנים לאף אחד  להרגיש והם תמיד מאירי פנים ואומרים מילים טובות. זכה אותי לשמוח בהצלחה של כל יהודי ויהודי, להגיד מילים שמשמחות את הלב וממש לרדוף אחרי החסדים כי זה כל כך מקרב את הלבבות וכל כך מקרב אליך אבא.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה