"ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות יב, ח)

לכאורה לא מובן מדוע עם קרבן הפסח הראשון אכלו מצה ומרור. הרי מצה הוא זכר ללחם העוני שאכלו ישראל ביציאת מצרים, ומרור הוא זכר ל'וימררו את חייהם', והרי הדור שיצא ממצרים חווה הכל על בשרו, ואינו צריך דבר שיזכיר לו את מה שעבר במצרים!

נראה שהתשובה לכך היא, שיציאת מצרים אינה ארוע של פרט, אלא של עם ישראל כולו בכל הדורות; חג הפסח הוא חג המסמל גלות וגאולה בכלל, ולא רק ארוע היסטורי מסוים. לכן כחלק מעם ישראל, גם הדור שיצא ממצרים היה חייב לאכול מצה ומרור.