כבר יש לך שלושה נקודות חן?

   כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל' י"א - י"ד).

   אין ספק שהדבר הכי מתוק וטעים שיש בעולם - זו התורה. אפילו המלאכים קוראים לה "חמדה גנוזה" (שבת פח:). רבי שמעון מגדיר אותה "מתנה טובה". (ברכות ה.) התורה היא "השעשוע" של ה' (רבינו יונה אבות ב' י"ד). התורה גם מְכוּנָה "שמחת הכל" (זוהר שמיני לה ע"ב). לא פלא שאדם הלומד תורה, זוכה ומתחבר עם השכינה כאחד (זוהר שמיני ל"ו ע"א).

   ושמא תאמר, בטח מחמת מעלתה של התורה - היא שמורה מאחורי סורג ובריח ונעולה בתוך כספת ואינה נמסרת לכל אחד, כבר בא רבי שמעון והכריז (אבות דר"נ פרק מ"א) כתר תורה מונח בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. אין כספות ואין מנעולים, מי שרוצה יכול לקחת.

   גם בפרשתנו נאמר: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ומבאר הספורנו (בפירוש ראשון) שזה נאמר על "עסק התורה והבנת סודותיה". על זה נאמר קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. כמה קרוב? בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ! אתה מסתובב בתוך זה, מוקף בזה, רק תלחץ pley וזה ינגן לבד. נכון שזה נשמע טוב?

   וכאן הבן עומד ותמהה, תמיהה רבה עד מאוד: אם זה באמת כך, מדוע קשה לנו ללמוד תורה? למה איננו חשים את מעלתה ועוצמתה? מדוע איננו מתחברים עם המילים "חמדה גנוזה", "מתנה טובה", "שעשוע"? למה יותר מעניין אותנו אוכל ותפנוקים ובגדים וקשקושים?

   והקושיא עוד יותר עצומה ועצובה! מדוע כאשר כבר התגברנו על כל המכשולים והנחשולים, וסוף סוף זכינו והגענו לשיעור, כבר אנו יושבים מול ספר פתוח - ולידנו מונח ספל קפה ומיני מאפה, אף על פי שבאותו רגע יש לנו את כל הסיבות שבעולם להתמרכז ולהתרכז בתורה, למרות זאת אנו נראים כאילו יושבים על קוצים וברקנים, חצי מהזמן מנמנמים, חשים שלא בנוח ומחכים לרבי חנניה בן עקשיא שיבוא ויודיע על סיום השיעור. וכאשר "סוף סוף" רבי חננניה מגיע והשיעור נגמר, אנו שועטים החוצה "כתינוק הבורח מבית הספר".

   ושמא תאמר את השטות הידועה, "אנשים עייפים", סחוטים ושחוקים, מלאי צרות ויסורים, לכן כך הם נראים, טעות בידך! שהרי בסוף השיעור, אותם סחוטים ושחוקים הולכים לאולם שמחות, אוכלים ושותים עם כל הכוחות, מפזרים חיוכים לזרקורי המצלמות, רוקדים וקופצים שעות ארוכות, ואותו עייף ושחוק לא מעלה אף פיהוק, הוא גם לא נרדם וקולו לא נדם, זו טענתו של הבן הנדהם!

   מה ההסבר לכך שלפני מספר דקות אותו אדם היה נראה "פצוע הלם" וחלם, וכעת הוא תוסס ועולה כמו "קולה ופפסי"?

   הקושיא הזו מתורצת על פי ביאור הכתר יונתן (על תרגום יונתן), שמבאר את הפסוק בזו הלשון:

   כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד - בבית מִדרשׁיכם.

   בְּפִיךָ - פִּתְחוּ פיכם להיות הוגים בהם.

   וּבִלְבָבְךָ - בטוהר לִבְּכֵם.

   במילים אלו טומן הכתר יונתן שלושה "נקודות חן" יסודיות בקניין התורה, ובאמת מי שלא עובד על שלושת הנקודות הללו, לא נאמר עליו "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד", אלא הוא חש את ההפך. בואו ננתח את הנקודות הללו, ונראה את החן והעוצמה המסתתרים בהם.

   נקודת חן ראשונה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד - בבית מִדרשׁיכם!

   כמובן שהגבות מתרוממות והמוחות תמהות, מה באמת מיוחד במילים "בבית מדרשכם", עד כדי כך שהכתר יונתן אוחז שזה עיקרון קריטי לזכות לקניין תורה?

   אך אל דאגה. אפשר להחזיר חזרה את הגבות למקומם, מפני שהמעשה של רבי יוסי שופך אור על הסוגיה, בואו ונקרא אותו מהמקור:

    (אבות ו' ט') אמר רבי יוסי בן קיסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגש בי אדם אחד ואמר לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי - רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו - מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. אמר לי - רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו - בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה.

   רבי יוסי הבין בעומק דעתו, שיש תורה ויש תורה. יש תורה של "מקום תורה", ויש תורה אחרת, ויש הבדל תהומי ביניהם! רבי יוסי לא הסכים תמורת כל הון שבעולם, ללמוד תורה במקום שאינו "מקום תורה".

   רק רגע! מי אמר לו שהמקום השני אינו "מקום תורה"? מדוע הוא חורץ את תשובתו לאותו הלך ומודיעו שהצעתו לא באה בחשבון - בטרם הוא בודק את העניין?

   רבי יוסי שָׁזָר בתוך דבריו סוד מאוד יקר ומתוק, יקר יותר מיהלום, ומתוק יותר מתפוח בדבש. רבי יוסי מלמדנו "שמקום תורה" "וכסף וזהב ותענוגות", אלו שני קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים, ולעולם אי אפשר למזג ולזגזג ביניהם. או שחיים כך - או שחיים כך. ממילא אם יש שם נוחות ועושר וכל טוב, הרי שחסר את המסירות וההקרבה, וזה כבר לא יכול להיות "מקום תורה". זה מה שגלום במילותיו איני דר אלא "במקום תורה".

   בואו נעמיק יותר בדברים. אומר רבי שמעון בר יוחאי (ברכות ה.) שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן - אלא על ידי יסורים. המתנה הראשונה, זו התורה הקדושה.

   רבי שמעון בר יוחאי מגלה לנו ידיעה עצומה ונשגבה. הוא מודיע "שקניין התורה" נעשה אך ורק על ידי יסורים, פירוש על ידי "הקרבה ומסירות". במילים אחרות, הכרטיס כניסה להיכל התורה, אינו חליפה ארוכה וגם לא כיפה עמוקה, לא זקן מחודד ולא ישיבה במזרח או בצד. הכסף היחיד שניתן לקנות איתו תורה, זה יסורים - פירוש "הקרבה ומסירות".

   זה בעצם מה שרבי יוסי השיב לאותו הלך. אם תתן לי כסף וזהב ותיקח ממני את העוני והצער וההקרבה והמסירות, אני אאבד את "המקום תורה", ובכך אני בעצם מאבד את "קניין התורה" שלי, וזה איני מוכן לעשות תמורת כל הון שבעולם.

   זו הנקודת חן והפנינה הראשונה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד - בבית מִדרשׁיכם, במקום תורה, כינוי "לעמל מסירות והקרבה".

   הנקודת חן השניה: בְּפִיךָ - פִּתְחוּ פיכם להיות הוגים בהם.

   גם כאן מתרוממות הגבות אל עולם הקושיות, ולא מבינים איזו מרגלית תמונה כאן. אך אפשר להירגע ולחזור לשגרה, משום שהעניין מתבהר ומתבאר על פי הגמרא (עירובין נד.) שאומרת כך: אמר שמואל לרב יהודה, פתח פיך וקרא, פתח פיך ותחזור ותשנן, מדוע? כדי שתתקיים בך התורה. הגמרא שם מביאה מעשה בתלמידו של רבי אליעזר ששכח את התורה, והגמרא תולה את זה בכך שלא הוציא את הלימוד בפה. הגמרא גם מביאה שם את המעשה הידוע עם ברוריה והתלמיד שקיבל בעיטה על כך, ואכמ"ל.

   זו הפנינה והנקודת חן השניה. בְּפִיךָ - פִּתְחוּ פיכם להיות הוגים בהם. להוציא את הלימוד בפה, להשמיע לאוזניים ולקירות, להגיע לעוצמה של "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם" (שמות כ' י"ד). להבעיר ולחמם את הגוף בלימוד התורה, מתוך עמל של כל האיברים (עירובין נד:), רק כך חודרת התורה ללב האדם.

   אך מי שמבאר את התורה כדלהלן: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" - את הפחית קולה, "וְאֶת הַלַּפִּידִם" - הסיגריה, "ובמקום שיצא מפיו מילים של תורה, יוצא מפיו סלסולי עשן ביושר ובעיגולים, עד שמתקיים בו הפסוק (שמות י"ט י"ח) וְהַר סִינַי עָשַׁן, אך לא מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה', אלא מחמת ריבוי העישון, מי שבמקום להוציא את הלימוד בפה - מעסיק את הפה בפחית קולה וסיגריה - ונותן לעיניים לעשות את העבודה, התורה אינה רואה בו אכסניה והיא לא שוכנת בתוכו.

   הנקודת חן השלישית: וּבִלְבָבְךָ - בטוהר לִבְּכֵם.

   אכן תורה - זה דבר חשוב. סליחה, טעיתי. תורה זה הדבר "הכי חשוב". אך אם לא לומדים אותה מתוך טהרה וקדושה, היא לעולם לא תסכים לשכון בתוכנו. אדם שמושחת במידותיו וליבו ועיניו ומוחו, אינם טהורים, הריח הרוחני שיוצא ממנו - גורם לתורה שתסתלק מתוכו. התורה העדינה המכונה "חמדה", אינה יכולה למצוא משכן בלב שכזה.

   כעת נפתרה התעלומה העלומה והחידה הנזכרת לעיל.

   באמת התורה מתוקה, חֵמְדָה, מתנה טובה, היא לא בשמים ולא מעבר לים, היא בהישג יד ואף יותר מכך, היא גם תכלית העולם ודרכה אנו מתאחדים עם השכינה, אך את כל זה מרגישים, רק כאשר מקפידים על השלושה נקודות חן הנ"ל.

   וכשם שמנוע המטוס, אם תולשים ממנו חוט אחד - הוא כבר לא יכול להמריא, כך גם כאן. אם חסרה נקודה אחת מהשלושה שראינו, אי אפשר להמריא לשחקים - וזו בעצם הסיבה לרגשותינו הכהים והשחוקים!

  ברוך ה', נתברך דורנו בכל טוב. אין הכוונה למבחר סוגי הנקניקיות ושאר הירקות, אלא לשפע הקיים "בעולם התורה".

   יש לנו היום "כל טוב" ואף יותר מכך. ש"ס בשלל גוונים וכריכות, ש"ס וילנא, ש"ס חתנים, ש"ס ובלכתך בדרך, ש"ס ושננתם, ש"ס עם סגולות ושירים לל"ג בעומר, יש אפילו מפלגה שקוראים לה ש"ס. יש היום ג'וקים שיודעים את כל הש"ס. (לא להיבהל. הכוונה לג'וק אלקטרוני המכיל נפח זיכרון המכונה "נגן"). נתברך דורנו במכונות של "קול הלשון" המנפיקות שיעורים חינם אין כסף, במכונות הללו ניתן להטעין דרשות בחינם - בכל השפות (חוץ מסינית וערבית), ולמרות השפע העצום הזה והפיתוח התמידי של "ענף" התורה, "הפירות" אינם מגיעים לקרסוליים של הפירות שהניב הדור הקודם. אם נלך דור אחד אחורה, וכל שכן אם נתרחק יותר, נבהל מעוצמת אהבת התורה שהייתה לפשוטי העם. למי שלא יודע, בדורות הקודמים, אפילו בבית מרזח ניתן היה לשמוע דברי תורה - וזו לא מליצה - וכפי שמעיד הסיפור הבא:

   פעם אחת נתבקש "הנודע ביהודה" לכהן פאר בעיירה מסוימת. הקהילה לחצה ודחקה והפצירה וביקשה מהרב - שלא יסרב. החליט הרב לבחון את הלך הרוחות וטיב אנשי העיירה, בטרם יעשה צעד מכריע. לשם כך שלח את שמשו לבית המרזח של העיירה, כדי להתרשם ולעמוד מקרוב על טיבה של בני הקהילה.

   הלך השמש במצוות רבו אל בית המרזח, התיישב בצד והמתין. בית המרזח החל להתמלא בעגלונים, נגרים חנוונים וכו', היין נמזג, הכוסיות הורמו, האנשים שתו, הלבבות התרחבו ו... הפיות נפתחו. לרגע זה חיכה השמש.

   לפתע קם אחד השיכורים והכריז: חבר'ה, יש לי קושיא! כתוב בגמרא ש... והרמב"ם גם פוסק זאת להלכה. מצד שני, במקום אלמוני פסק הרמב"ם ההפך. יש למישהו הסבר? מיד קם אחד השיכורים והכריז: הקושיה מתיישבת על פי סוגיה אלמונית במסכת סוכה. פתאום קם החנווני של העיירה והציג ראיה סותרת. כאשר שמע המסגר את הראיה, קם והוכיח שהיא לא נכונה. בקיצור, הילכו שם קולות וברקים, אלא שלמרות הכל - השאלה לא נפתרה. אימצו השיכורים את מוחם, אך הפיתרון לא נראה באופק. לפתע קם השיכורים ואמר: חברים יקרים, אל יאוש. עוד מעט צריך להגיע לכאן העגלון הראשי של העיירה, אולי דרכו תבוא הישועה.

  השמש קלט את הלך הרוח של בית המרזח, וחזר לרבו וסיפר לו דברים כהווייתם. כאשר שמע זאת הנודע ביהודה, אמר: במקום שכולם רבנים - אין לי מה לעשות. הם לא צריכים אותי בשביל להסתדר.

   פעם הייתה אהבת תורה כזו עצומה, אפילו אצל שיכורים. והיום, לא רק שבבית מרזח לא מביאים קושיא מהרמב"ם, אלא אפילו בבית מדרש ניתן לשמוע פטפוטי סרק על האטום והפאנטום ופי התהום.

   בדורנו נחלשו שלושת הנקודות חן שראינו, אם מעט ואם הרבה, כפי שהמציאות מעידה, אין לנו הכנה והערכה לתורה, איננו מרגישים אליה "צמא ורעב", אנחנו לא חשים שזה החמצן והחיבור שלנו עם השכינה, זו הסיבה לכך שהתורה נראית לנו מעבר לים ובשמים, ובכלל לא קרוב אלינו הדבר!

  אין מנוס ואין מנוף שיכול לשנות את מצבנו! אם רצוננו לזכות "לקניין תורה" ושהתורה תתקיים בנו, עלינו לאמץ את הנקודות חן הנ"ל שלימדנו הכתר יונתן.

א) איני דר אלא "במקום תורה". לא רק ללמוד תורה, אלא גם לחיות חיי תורה, שהמקום יהיה "מקום תורה", מלווה בצניעות ופשטות, ללמוד מתוך מסירות והקרבה, ולא רק כאשר הכל מסודר והכיס והכרס מלאים ולא משדרים סימני מצוקה.

ב) להוציא את המילים בפה. לעמול ולהזיע ולבעור בלימוד ברמ"ח איברים ושס"ה גידים (עירובין נד.) ולא לתת לעיניים לעשות עבורנו את העבודה.

ג) להקפיד על טהרת הלב, המידות, הפנימיות, ולא רק התפאורה החיצונית.

   בפרט נקודה הזו השלישית, צריך דורנו הרבה חיזוק, משום שהיום יש ערבוב גדול בין טוב ורע, קודש וחול, טמא וטהור, לצערנו המחיצות ניטשטשו - וטהרת הלב הפכה למונח היסטורי.

   היום גולשים באינטרנט - בשביל ללמוד. מקצרים בתפילה - בשביל להספיק לשיעור. מדברים בפלאפון "כשר" - לשון הרע. בשביל להוציא ממנו הוראת קבע להחזקת תורה, צריכים לקנות אותנו עם ברכה "מבאבא רגל" או לתת לנו תמונה של "ערי החושך". כאשר אנו מקבלים מתנות, "פתאום" נהיה לנו "יכולת כספית" לתרום. מתברר שאנו לא תורמים בשביל "החזקת תורה", אלא בשביל התמונה. היום הכל מעורפל ומעורבב, והחכם צריך לדעת לשלוט בעניינים, ולא להיגרר אחר הרגשות והבלבולים ולחפש לעצמו סימוכין. במילים ברורות, קוראים לזה "דעת תורה". זה הכוונה "טהרת הלב".

   לאחר שהשכלנו להבין את מצבנו, אין ספק שאם נחזק אצלנו את הנקודות הללו, את העמל והמסירות לתורה, את האיכות בלימוד, וגם נקפיד על טהרת הלב וההשקפה, נזכה לקניין תורה ואהבת תורה - לא פחות ממה שזכו הרב עובדיה יוסף והרב חיים קנייבסקי.