"ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור"

 מקובל בידנו ש"ויהי" זה לשון צער לעומת "והיה" שהוא לשון שמחה. אז מדוע נוקט לשון צער? אולי כי קודם לכן היה ה' לבדו. והיה כולו טוב ללא שום מציאות או דמיון זולתו. אך ברגע שנהיה אור נעשה מקום ל"זה כנגד זה" וניתן מקום לטעייה, ויתכן שזו סיבת הצער והרי אין סוף לרחמי ה' יתברך ולכן ניתן להבין את דברי הצדיק, שעל שתי כתות יש לצדיק רחמים, על אלו שיכלו להתקרב אליו ואינם מתקרבים, ועל אלה שמכירים אותו ולכאורה מקורבים אליו, אך לא שומעים לו, ועל ידי זה לא זוכים לכל מה שיכל לזכותם – עין לא ראתה – כי ביכולתו לעשות אותנו כמוהו ממש!! ועל כך ידוו כל הדווים.