"ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית א,כז) למדו מכאן חז"ל 'דר' אבהו רמי כתיב "זכר ונקבה בראם" וכתיב "בצלם אלקים ברא אותו" בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד' (עירובין יח,א) ובדומה גם 'דרב יהודה רמי כתיב "ויברא אלקים את האדם בצלמו" וכתיב "זכר ונקבה בראם" הא כיצד? בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד' (כתובות ח,א). אמנם למדו זאת מאותו פס', מחלק אחר (את האדם בצלמו, ברא אותו) אבל בעצם זה אותו לימוד של אותו פס', כמו שמביא הת"ת (בראשית ה,ב. אות ד) 'ואין נ"מ בציוני המקראות'. אולם ניראה שיש הבדל בין הלימודים, שלכן לא הובאו בשם אותו חכם, ויותר מזה יש הבדל גדול בלימוד בגמ' שהרי בכתובות זה מופיע אחר 'לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה הואי ומ"ס שתי יצירות הואי? לא, דכ"ע חדא יצירה הואי, מ"ס בתר מחשבה אזלינן ומ"ס בתר מעשה אזלינן, כי הא דרב יהודה רמי' וכו' ופרש"י 'שתי יצירות - כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות' הרי שמסקנת הגמ' היא שלמדים למ"ד שני פרצופים ניברא, ועל זה מביאים את דברי רב יהודה. לעומת זאת בגמ' בעירובין זה מופיע אחרי 'בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב "זכר ונקבה בראם" אלא למאן דאמר זנב מאי זכר ונקבה בראם? לכדר' אבהו' וכו'. הרי שדברי רבי אבהו חלים על מ"ד זנב. לכן ניראה שיש הבדל בין הלימודים, שמי שלומד בעיקרו מ"בצלם אלקים ברא אותו" שזה מ"ד זנב, הלימוד הוא גם מההמשך "בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם" כעין בריאה מול בריאה, “ברא אותו" מול “ברא אתם", שהברא אותם חל בהמשך ב"זכר ונקבה בראם" אבל בתחילה זה רק "ברא אותו" שרק הוא העיקר ואין עוד, שמכוחו בהמשך ברא את האשה ע"י חלק ממנו, שזה 'זנב' שזה לא חצי חצי, אלא הוא העיקר מתחילה והיא מכוחו בהמשך. לעומת זאת למ"ד בכתובות מ"ויברא אלקים את האדם בצלמו" שזה מ"ד פרצופים, “האדם" כולל את שניהם, האדם המושלם, שמפרטת התורה אח"כ "בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" שמה שקודם ראו רק את האדם עד שחולק לשנים ע"י שני חצאיו, מתחילה ראו שזה שנים שהרי יש בו שני חלקים שלמים, כך ש"האדם" מתייחס לשני חצאיו. ואולי ההבדל הוא בראיה כיצד ראו את הנשים, האם כעין דומים לאיש, שזהו פרצופים, שמראש באו יחד רק שהאדם יותר חשוב, או כזנב שהיא באה להשלים את מעשי האיש אבל הוא החשוב ביותר. לכן רבי אבהו שסבר ע"פ ר' יוחנן שמותר ללמד בתו יוונית 'רבי אבהו בשם ר' יוחנן מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה' (יר' פאה א,א) שלכאורה מה תכשיט בזה שתדע יוונית?- אלא שקודם נאמר שם 'שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה' וכו', מימלא האיש אינו יודע יוונית, ובאה אשתו ומשלימה אותו, ומסבירה לו מה נאמר ביוונית, וזהו לה כתכשיט, שמתכבדת על בעלה בכך. ואילו רבי יהודה היה משמח בחתונות 'אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה' (כתובות יז,א) שהדגיש את חשיבותה של האשה בזמן החיבור עם בעלה, בחתונה, כך שמדגיש את הצד שלה כחשובה כל רגע, לא רק כשבאה להשלים את בעלה אלא בכל רגע ורגע היא נאה וחסודה ומעלה את החיבור בניהם למעלה שלמה של "האדם". לכן בהקשר לברכות החתונה מביאה הגמ' את דברי רבי יהודה, ששם הודגש מחשבתו. וניראה ששתי הדעות הם בעצם באות לומר את חשיבות האשה בקשר עם בעלה, שמשלו זאת בפרצופים וזנב. שיש מעלה תמידית גם כשלא רואים את ההשלמה של האשה לבעלה, וזהו כמו פרצוף מהצד השני, שלא מרגיש ורואה אותו, אבל הוא תמיד קיים ושניהם יחד זהו השלם. ויש מעלה גבוה יותר לפעמים (שלא כל רגע) שזהו שמשלימה בפועל וגלוי את בעלה, וזהו כמו זנב, שהוא נותן שיווי משקל ועזרה בתנועות לחיה, כך רואים באשה בגלוי את עזרתה לשלמותו של בעלה. וזה דברים בהמשך, כשהאשה תמיד משלימה את בעלה, אז זה בא לידי ביטוי גלוי בדברים גדולים בהמשך, ואילו אם חיים בלא להשלים אחד את השני, אז סופם להתנתק לגמרי בסוף, שלא עוזרים גם כשצריך, ובהמשך מתפרקים לגמרי. ובחיבור שלם בין בני הזוג הם מושלמים וגורמים בכך שתחול עליהם ברכה והצלחה, שזהו שפס' בהמשך הוא ברכה להתרבות ועל השליטה בעולם לטובתם "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" וגו' (א,כח).

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ