דיני תשלומים לגבי השארת המזוזה

לפי האמור בתוספות שסיבת חיוב השארת המזוזה היא לצורך הדיירים הבאים, שיש מניעת נזק בהשארת המזוזה על הדיירים הבאים, ואין לנוטלה משום הכי, יש לשאול שאלה מרכזית, האם על השוכר שכרגע עוזב את הבית ומשאיר למעשה את המזוזה, האם יקבל תשלום על הנאה זאת (בהנחה שמקפיד על דמיה) שמהנה את הדיירים הבאים או לאו?

הב"ח[10] כותב וז"ל "ולפי זה חייב הבא לדור בביתו אחריו לשלם לראשון דמי המזוזה שהניח בביתו, וכן כתב הר"ר מנוח מביאו הבית יוסף", ולפי דבריו אכן יש לשלם לראשון שעזב, וכן פסק הרמ"א[11] וז"ל "ואם הקפיד על מעותיה השני צריך לשלם לו", ויש לשאול, אטו מחמת שזה עשה כהלכה ולא עבר על תקנת חכמים שלא ליטול את המזוזה, יצא נשכר ויקבל תשלומים? לכאורה הסברא לא נותנת זאת! ובפשטות אפשר לומר שכאן אין רק מניעת היזק אלא יש כאן פעולה (אמנם בשב ואל תעשה) של שמירה והגנה על דיירי הבית, וההגנה הזאת גורמת לזה שנחשב נהנה מעצם המזוזה, ולפום זה הרי מהנה את דיירי הבית ויש להם לשלם לו על כך (ולפי זה נחדד את מה שאמרנו לעיל לגבי נקיטת הלשון "כאילו" בתוספות, שהסרת מזוזה זה בעצם הסרת "מגן אקטיבי" ולא "פסיבי" בלבד).

"וכשיצא לא יטלנה בידו", מביא הפתחי תשובה[12] שמהטעם הזה פסק בשו"ת שיבת ציון[13] שמי שמכר ביתו ולא כתב "עם כל מה שבתוכו" ורוצה המוכר ליטול המזוזות הקבועים ביתדות בפתחי החדרים, שהדין עם הלוקח! ואף שפסקנו בחו"מ[14] שהמוכר בית – לא מכר אלא כל מה שמחובר בטיט, אבל מה שמחובר ביתדות לא מקרי חיבור וכו', ה"מ דווקא בדבר שהמוכר יכול להחזיק בו גם אחר המכירה, מה שאין כן במזוזות דאינו רשאי ליטול, ואין לו אלא תביעת דמים, א"כ נקרא הלוקח מוחזק ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך לשלם לו.

וראיתי להגרי"ש אלישיב שליט"א בהערותיו על המסכת, שהביא תשובה זו והוסיף וז"ל "אכן נראה דאם הניח מזוזה יקרה, יכול לטול מהשוכר הפרש המחיר שבין המזוזה הכשרה למזוזה המהודרת שהניח לו, דלגבי ההפרש לא נדון כמחובר".

מנין שמזוזה חובת הדר היא?

רש"י אצלנו בסוגיא כותב וז"ל "דדרשינן (ב)מנחות, 'ביתך' – דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה", הטעם לפי רש"י, זה מדרשת הגמרא במנחות, ביתך – ביאתך, שזה קאי על הדר בתוכה, וכעין זה כתב רש"י בע"ז[15], טעם אחר כתב השיטה בשם ר' יונתן וז"ל "כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת ב"ו...".

והנה רש"י בפסחים[16] כתב וז"ל "לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך נכנס ויוצא בה...".

ויש להתבונן בדברי רש"י שהוסיף טעם נוסף, שכתב "לפי שהיא משמרתו". ונראה בפשטות שטעם זה כעין הטעם שכתב השיטה בשם ר' יונתן שהבאנו לעיל, יוצא אם כן שרש"י סובר שיש שני טעמים, אחד זה מדרשת הגמרא ביתך –  ביאתך, ואחד זה מטעם רוחני שמשמרת את הדר בתוכו, ולכן היא חובת הדר והעיר כבר בסוגייתינו המהר"ץ חיות, שלפי רש"י עיקר הטעם משום שכתוב ביאתך, ומפני שהיא משמרתו הוסיף רש"י לסניף בעלמא.

מכל מקום, יש להבין מדוע נקט דווקא בפסחים טעם נוסף, ואילו בשאר המקומות שמציין רש"י את סיבת החיוב לדר בבית לא נקט הכי?

ואולי אפשר לתרץ, שבעצם אין כאן שני טעמים (ודלא כהבנת המהר"ץ חיות), אלא "לפי שהיא משמרתו" זוהי מעין סברת התורה (מעין טעמא דקרא) למה החיוב על מי שדר, שכן החיוב נלמד מהדרשה של "ביתך" – ביאתך, והסברא בזה שהרי המזוזה היא שמירה על הדרים בתוכה ולשם כך עשויה ולכן היא חובת הדר, ואם כן זה בעצם טעם אחד, ולפום זה נשאל מדוע דווקא בפסחים הוזקק רש"י לחדד ענין זה?

הסוגיא בפסחים[17] עוסקת באדם המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר בניסן, על מי מוטלת חובת הבדיקה, האם על השוכר או על המשכיר, ומנסה הגמרא להביא ראיה מגמרא דילן שעל השוכר לעשות מזוזה, ולכאורה הוא הדין גם בבדיקה של החמץ, ודוחה הגמרא, שאין לדמות שכן מזוזה שאני שהיא חובת הדר בה, ועל זה קאי רש"י ומבאר את החילוק המיוחד שיש במזוזה, שהוסיף את "טעם דקרא" שלכאורה היינו באים ואומרים בבדיקת חמץ שהיא דרבנן, שנתקן בה על השוכר כמו מזוזה למרות שהיא חובת הדר, שכן "כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון", ולכן בא רש"י לשלול הבנה זו ולומר שאי אפשר ללמוד מזוזה לשאר דברים שכן יש בה מיוחדות בזה שהיא חובת הדר בה, שכן משמרתו, ואין ללמוד מכאן לדברים אחרים.

מחלוקת רש"י ותוס' רא"ש בגדר חיוב השוכר במזוזה

מרש"י הכא, משמע ששוכר חייב מהתורה בשימת מזוזה וכן כתב הפני יהושע בפסחים[18] וכן כתב הדבר אברהם[19] וז"ל "... דלרש"י הדר חייב מדאורייתא, ולא בעינן ביתך כלל".

התוס' רא"ש המובא בשיטה סובר שהחיוב מדרבנן וז"ל "חובת הדר היא אין לפרש דמדאוריתא הדר בו חייב במזוזה אפילו אין הבית שלו, דהא תניא בפרק התכלת השוכר בית בחו"ל כל שלושים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב, והיינו מדרבנן משום דנראה כאילו היא שלו...והכא נמי ביתך כתיב ולא בית אחרים... ".

ויש לעמוד על מחלוקת זאת[20], ונראה שורש מחלוקתם היא, האם חיוב התורה מצריך, "ביתך" – ביאתך דהיינו עצם שאדם גר שם ותו לא, וזה נראה דעת רש"י, או דלמא התורה מצריכה עוד תנאי בנוסף לזה שיגור שם, שיהיה בית זה גם ביתו, וא"כ צריך תרתי וזה סברת התוס' רא"ש.

הסברי הראיות לכל שיטה בפני עצמה

דרשת ה"ביתך" – ביאתך, שלכאורה קשה על שיטת התוס' רא"ש דנראה שהתורה מצריכה רק שידור שם ותו לא, כתב הרא"ש דתרי ביתך כתיבי, וא"כ אייתר אחד לדרשה שצריך שיהיה גם ממש ביתו שלו.

הלשון "חובת הדר היא" על פניה מסתדרת יותר לשיטת רש"י, אך הרא"ש יפרש כמו שהוא עצמו כותב "וה"פ חובת הדר היא כלומר אדם שיש לו בתים ואינו דר בהם אינו חייב לקבע בהן מזוזה הילכך זה השוכר אם רצה יעשה מזוזה".

ראיית התוס' רא"ש מהגמרא בפרק התכלת שאומרת שהשוכר בית בחו"ל כל שלושים יום פטור מן המזוזה ומכאן ואילך חייב – שמשמע מדרבנן, ואילו מהתורה אין חיוב על השוכר, ראיתי לדבר יעקב בסוגיתינו שתירץ אליבא דרש"י, שכן תוס'[21] כותב שכל שלושים יום פטור דלאו בית דירה הוי, וא"כ בחו"ל באמת חייב בעיקרון שוכר, רק שהפטור ב – שלושים יום הראשונים זה מדין שאין זה בית דירה דידיה, וא"כ מיושב רש"י, שגם לפיו לא די שהוא גר שם בלבד אלא בעינן גם שיקרא מקום דיורין שלו (גדר בתוך גדר ברש"י) לאפוקי מקום ארעי עד שלושים יום וזה לפי הגמרא בבא בתרא[22] דבנשתהה שם שלושים יום הרי הוא כאנשי העיר.

סיום

ונסיים בדברי הרמב"ם בהלכות מזוזה[23] "חייב אדם להזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל עת שיכנס ויצא יפגע ביחוד שמו שלהקב"ה, ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן, וידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מוחזק שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר 'חונה מלאך השם סביב ליראיו ויחלצם'".