"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים” (בראשית יב,טז). התורה מפרטת מה ניתן לאברהם כמתנה בשביל קבלת שרה (ראה במלבי”ם ובספורנו), אולם מדוע התורה פרטה כ"ך הרבה ולא הסתפקה לומר בקיצור שקיבל והיה לו ממון רב; כעין הנאמר: “ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג,ב)? עונה המשך חכמה: ''"ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים" – פרט כל אלו, להודיע כי לא חשב להשתקע במצרים, לכן לא קנה סוסים, שלא יניחו המצרים סוס להוציא, ויוכרח למכור אותם'. אולם לכאורה מניין לו למשך חכמה שדווקא סוסים לא יתנו לו להוציא? אמנם הרמב"ן אומר: 'שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים' (רמב"ן; דברים יז,טז), אולם כאן שקיבל מהמלך מתנה מן הסתם המלך היה מרשה לו להוציא ממצרים? (אמנם ע”פ דברי המשך חכמה משמע שלמד שאלו לא מתנות מפרעה אלא אברהם 'קנה' את הדברים האלו בעצמו), ובכ"א גם אם לא יתן המלך להוציא יוכל אברהם למכור כך שבנתיים ישתמש בסוסים? לכן נראה שאברהם בא לסמן את הדרך לבנ"י, שעשה מעשה של 'מעשה אבות סימן לבנים', כמו שמפרט המדרש: '"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר" וגו', "ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו". ר' פנחס בשם רבי הושעיא רבה אמר: אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא וכבוש את הדרך לפני בניך. את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו: באברהם כתיב: "ויהי רעב בארץ", בישראל כתיב: "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ". באברהם כתיב "וירד אברם מצרימה לגור שם", ובישראל כתיב (במדבר כ, טו): "וירדו אבותינו מצרימה" … באברהם כתיב: "ואברם כבד מאד במקנה", ובישראל כתיב (תהלים קה, לז): "ויוציאם בכסף וזהב"' וכו' (ב"ר מ,ו). לכן אברהם בא לרמז – להראות את הדרך לישראל, שיחול עלינו מצווה שלא להרבות סוסים כדי שלא לרדת למצרים לקנות סוסים: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים שם); לכן לא החזיק סוסים במצרים (או שמראש פרעה לא נתן לו כגילוי למה שיתגלה בישראל) [אמנם נאמר שלא להרבות סוסים ולא שלא להחזיק כלל סוסים, אבל הסיבה שלא להרבות זה כדי שלא ירדו למצרים, כך שעצם גילוי סוס ומצרים הוא בעייתי. וכן מכל דבר היה לאברהם הרבה, כך שאם היו לו סוסים זה היה בכמות גדולה]. אולי גם כיון שאברהם עשה מעשה אבות, יש בזה כרמז לבנ"י ביציאת מצרים שהתעשרו (כמו שהוא עכשיו התעשר, כך הם התעשרו במהלך עשרת המכות [במכת דם], ובהשאלת ממון מצרים, ובקריעת הים), וכל מכה (וכן בקריעת הים) היתה בגילוי של שבוע (ששבוע חלה המכה; וכן שבוע מיציאת מצרים עד קריעת הים), לכן נאמר כאן על ממונו הרב בגילוי של שבעה דברים כרמז לגילוי שבוע שהתגלה במכות מצרים (שבזה התגלה בעולם גילוי זמן של שבוע, כיון שבטבע אין גילוי של שבוע [שלא כיום חודש ושנה שזה מציאות טבעית שמתגלה ע"פ סיבוב השמש והירח. ולא מספיק שהבריאה נעשתה בשבוע, כיון שאת זה לא ראו האנשים, כך שלא רואים גילוי של שבוע בטבע], כך שאז במצרים נקבע בעולם גילוי השבוע. ראה 'תורת המקרא' “בא" סימן ג', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). אולי אפשר כרמז שאברהם ירד ברעב למצרים כדי להפיץ שם את שם ה', כמו שמסביר ומרחיב מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “לך לך”, אות א'). לכן אולי נאמר סמוך לסיפור הרעב: “ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (יב,ט). '"הלוך ונסוע" – לפרקים, יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים, שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של א"י הר המוריה שהיא נחלתו. בב"ר' (רש"י). שזה נאמר בסמוך כדי לברר שמסעותיו של אברהם היו כדי להפיץ את שם ה' בכל מקום שהיה (שלכן היה פעם כאן ופעם שם), שזהו שהולך לכיון ירושלים עיר הקודש, מקום השראת השכינה. ונאמר שהלך לכיון דרום (“הנגבה") כמו שאח"כ ירד למצרים שהיא דרומית לא"י; שזה בא לומר שגם ירידתו למצרים היתה כדי לקדש את שם ה'. לכן מתגלה במצרים שהוא התעשר וכך נעשה מוכר (שהרי איש עשיר מאוד מתפרסם מאוד, ובמיוחד שזה נעשה דרך זה שהמלך מכבדו ומעשירו), וכך יכל לקרוא בשם ה' ויתפרסם ברבים, כמו שהיה עושה וקורא בשם ה' בעולם. לכן גם מיד בחזרתו נאמר (יחד עם הדגשה שנעשה עשיר, בעל ממון רב): ”ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה. ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי. אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם אברם בשם ה'” (יג,א-ד). כהדגשה שכל מעשי אברהם בהליכותיו, ואף הירידה למצרים, היה כדי לקרוא בשם ה', ולכן ממשיך ממצרים לבא לארץ חזרה לקרוא בשם ה', וזה נאמר יחד עם היותו עשיר (שדרך זה השפיעה). לכן נאמרו שבעה דברים שהיו לו, כרמז לשבוע הבריאה, שאברהם הכיר את ה' דרך הטבע (רמב"ם; ע"ז א,ג. וראה 'תורת המקרא' “וארא", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן גם גילוי הפצת שם ה' באברהם מתגלה בטבע (בדברים גשמיים, בממונו הרב, שעל ידו הפיץ את שם ה'), בגילוי של שבע כרמז לשבוע בריאת העולם, כרומז לטבע, שדרכו אברהם הכיר בעצמו את האמונה ה', ואף לימד כך אחרים, והפיץ את שם ה' בעולם. אולי רמז שאברהם היה מגלה ומפיץ את שם ה' ומגלה קדושה ע"י שימוש בממונו (שכך גם נאמר שהיה מקריא את שם ה' ע"י שהיה נותן לאנשים לאכול [סוטה י,א-ב], שזהו שימוש בממונו), נרמז בנאמר: “ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג,ב), שיש שלושה דברים של יסודות הקדושה בעולם: תורת ישראל, בנ”י וא"י. "מקנה" רומז לבנ"י: “ואתן צאני צאן מרעיתי" (יחזקאל לד,לא). "בכסף" רומז לא"י, אליה נכספים ("נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה" [תהלים פד,ג]. '"נכספה" – בגולה יאמרו: נפשי מתאוית לבוא לחצרות ה', ולבי ובשרי יתאוו לרנן בה אל ה'' [מצודות]). “ובזהב" רומז לתורה: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט,עב). אולי גם נרמז בלקיחת שרה, שבזה התגלגל לקדש שם שמים: ”ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה": “ויראו אותה" זהו ראית שרה עצמה כרמז לבנ"י (צאצאי שרה), הילולה לפרעה כרמז לתורה בה מהללים את ה', לקיחתה לבית פרעה כרמז לא"י שהיא בית ה'. אולי כרמז לימי השבוע: "צאן", כרומז לבנ"י ("ואתן צאני"), שזה רמז ליום ראשון, שבתחילת הבריאה נאמר "בראשית” (שזהו המאמר הראשון), כרמז לבנ"י שנקראו "ראשית" (רש"י; בראשית א,א). "ובקר", כרומז לאברהם שהגיש בקר לאורחים (בראשית יח,ז), וע"י האכלת האורחים היה מפיץ את שם ה' (סוטה י,א-ב), ממילא עשה בזה חיבור שמים וארץ – שקירב את האנשים (בארץ) לקב"ה (בשמים); וכן ע"י מעשים של חסד בארץ, שדאג לחומריות האנשים בארץ, קירב אותם לשמים. זהו כעין כנגד יום שני שנעשה חילוק שמים וארץ – רקיע ומים, בא אברהם וחיבר שמים וארץ. "וחמרים" לשון חומריות, כרמז ליום שלישי בו התגלתה היבשה בה אנו חיים את החיים החומריים. "ועבדים" לשון עבודה, כרמז ליום רביעי בו נתלו המאורות, שאנשי העולם היו עובדים לשמש ולירח, ובא אברהם וקירבם לה' (וכן כרמז שהמאורות אינם אלוהים כמחשבת עובדי הע"ז, אלא הם משמשים, עבדי ה'). "ושפחת" כרמז ליום חמישי בו נבראו עופות ודגים, כרמז 'ושפ-פחת', "ושפ" רמז לחושך, שזה (אותיות 'שוף') יכול לרמז על כיסוי בחושך: '"ישופני" – מגזרת נשף, והם שני שרשים וענין אחד, נשף ושוף, כמו: נמל ומול, נפץ ופוץ. אמר: אם אחשוב כי החשך יחשיכני ויסתירני, שלא תראה אותי ומעשי ומחשבותי' (רד"ק; תהלים קלט,יא), שכך כעין רמז לעופות שעפים גבוה ודגים שבתוך הים, שלכן הם פחות נראים, כעין מעט מכוסים ונסתרים מהעין. 'פחת' כעין רמז שפחות נראים לאדם (כשעפים גבוה או בתוך הים). "ואתנת" כרמז ליום שישי בו נברא האדם, 'את(ו)ן' כעין רמז ל-'אתם' בני האדם; וכן כרמז לאתון שהיא הכלי שניתן לשליחי ה' (לנביאים) בגוים (ראה 'תורת המקרא' "בלק" אות ב', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שכך אדם הראשון הוא אב לכל אנשי העולם, והוא היה נביא (שהרי ה' דיבר איתו), כך שזהו כעין דומה לשליחי ה' בגוים; וחטא ונפל בחומריות כעין רמז באתון (נקבת החמור) שמרמזת על חומריות (כחמור). "וגמלים" כרמז ליום שבת בו יש השראת קדושה בעולם, וה' משפיע לנו ברכה וטוב (גומל לנו טוב), ולכן רמז לקב"ה בגמל כעין לשון גומל: “ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי" (תהלים יג,ו). אולי גם על הגמל נאמר: 'שהוא צנוע בתשמישו' (יר' כתובות ה,ז), לכן זה רמז לשבת בה יש גילוי ה', כרמז שה' שונא זימה ('אמר להם: אלקיהם של אלו שונא זימה הוא' [סנהדרין קו,א]); וכן בשבת יש מצות עונה של ת"ח (כתובות סב,ב) שמתנהגים בצניעות. אולי גם רמז שבא לגלות את שם ה' בעולם, ולכן זה מתגלה בשבעה כעין רמז לתורה שמתחלקת (לאחת הדעות) לשבעה ספרים: 'דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה", אלו שבעה ספרי תורה' (שבת קטז,א). "צאן" כרמז לספר בראשית שבו נאמר על תחילת גילוי בנ"י בעולם, האבות והשבטים, צאנו של הקב"ה. (וכרמז שהעולם נברא ע"פ התורה [ב"ר א,א], ולכן כרמז "צא - נ", שנלמד ע"פ התורה כיצד יצא העולם [כעין שה' קבע לפי זה לעולם 'צא' כך וכך], והתורה היא חכמה של מעלה, ויש חמישים [נ'] שערי בינה [ר"ה כא,ב]). "ובקר" כרמז לספר שמות שזה תחילת גילוי בנ"י בעולם, ההתרבות במצרים והיציאה משם להיות כעם עצמאי ומתן תורה, ש"בקר" כאותיות ב(ו)קר שמתחיל להאיר (וכן בגלות מצרים היו מומתים ומשועבדים קשה עד מוות, שזהו "בקר" אותיות 'קבר'). "וחמרים" כרמז לספר ויקרא, שהוא מעלה את כל המציאות שבעולם, מעלה את כל החומר למעלה לקדושה; שהמשכן כנגד העולם (תנחומא "פקודי" סימנים א-ב), וזהו חמורים כרמז לחומר. "ועבדים" כנגד תחילת ספר במדבר שעשו מפקד לקראת ההליכה לכיבוש הארץ, שעשו מפקד כדי לדעת כמה חיילים יש כדי להילחם ('"שאו את ראש כל עדת". לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה' וכו' [רשב"ם; במדבר א,ב]), ובא"י אנו עובדים את ה' כראוי בשלמות (ספרי; עקב, מג), ולכן זהו רמז בעבדים, רמז לעבדי ה'. כמו"כ בדגלים רמז שישראל כנגד המרכבה של השכינה (' … ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים' [לקח טוב; במדבר ב,ב-יז]), שאנו עבדי ה'. "ושפחת" כרמז לשני הפס' של "ויהי בנסוע" (במדבר י,לה-לו), ששפחות כרמז ל'ש-פחות', שנאמר בפס' בקשה מה' שיפחית את גילוי המיצרים לנו, שיפיצם וינוסו: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך”, וזהו 'שֶׁפָּחוֹת' יהיו לנו מיצרים. וכן יש בפס' רמז לכמות שפחות ממנו אין השכינה שורה: "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל". '"רבבות אלפי ישראל" – מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפים ושתי רבבות' (רש"י). "ואתנת" כנגד המשך ספר במדבר, שמסופר שהמתלוננים בכו והתלוננו: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא,ד-ה), וזהו “אתנת” אותיות 'תן את', שדורשים מה' שיתן את הדברים הנ”ל; וכן התגלו בכך כרודפים את החומריות. כמו”כ נאמר שבכו על העריות (יומא עה,א), וזהו רמז באתון נקבת החמור, כרמז לרדיפת עריות, שיש בזה רמז לחומריות (שהיא חמור) וקשור לנקבות (שהזכר בא עליהן). "וגמלים" רמז לספר דברים בו נאמרה התורה בפעם השלישית (זבחים קטו,ב), ולכן כרמז באותיותיו 'גמל' כרמז לשלוש, ג' בגימטריה.