'א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש; על שם (ישעיהו, יב): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה” … א"ר יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח, מ"ט? (מ"ב, ג) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים”. א"ר בנימין בר לוי: "והיה נגן במנגן", אין כתיב כאן, אלא "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים”' (יר' סוכה ה,א). 'תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יוֹנָה א,ב): "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'", וְכִי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בּוֹרֵחַ? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (תְּהִלִּים קלט,ז-י) "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל, הִנֶּךָ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי, וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ", וּכְתִיב: (זְכַרְיָה ד,י) "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" … אֶלָּא אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְעֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח מֵרַבּוֹ. אָמַר: אֵלֵךְ לִי לְבֵית הַקְּבָרוֹת, מָקוֹם שֶׁאֵין רַבִּי יָכֹל לָבֹא אַחֲרַי. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: "יֵשׁ לִי כְּנָיוֹת כַּיּוֹצֵא בָּךְ!". כָּךְ אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לִי שְׁלוּחִין כַּיּוֹצֵא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יוֹנָה א,ד) "וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם"' (מכילתא; מסכתא דפסחא, פתיחה). יונה ניסה לברוח מהארץ כדי שלא לקבל נבואה, כששורש נבואתו (שורש היותו נביא) החל מכח שמחת בית השואבה, שזהו שיא גילוי השמחה בא"י, ששם מקבלים השראת שכינה מכח השמחה של מצווה ('ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר (מלכים ב ג, טו): "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”' [שבת ל,ב]). נראה שזה חלק מהותי מכח הנבואה שהיא דווקא בא"י, מעבר לכך שכאן זהו מקום השראת השכינה בשלמות, אולי גם בא"י מתגלה עבודת ה' בשמחה ('כתוב אחד אומר: "עבדו את ה' בשמחה" , וכתוב אחד אומר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא). מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא' [זוהר ח"ג קיח,א]), ולכן דווקא כאן יש את כח הנבואה ששורשה בשמחה של מצווה שמתגלה כראוי בשלמות דווקא בארץ. אולי לכן במשל המשילו חז"ל לבית קברות, שיש בו טומאה, כרמז שחו"ל הוא מקום טמא ולכן לא ראוי להשראת שכינה; אבל גם בית קברות הוא מקום צער ולא שמחה, כך שרומז למניעת הנבואה בשל חוסר שמחה. לכן כשיונה רצה לברוח לחו"ל כדי שלא לקבל נבואה התגלה בו צער, מעבר לזה שבכל דבר יש בו עניין כשלעצמו שלכן קרה לו, בכ"ז במכלול הדברים רואים שבהיותו בחו"ל היה עטוף בצרות וצער (באוניה שהטלטלה להישבר, במעי הדגה, ובשמש שהכתה בו בהיותו מחוץ לנינוה), כרמז שבחו"ל מתגלה חוסר שמחה של קדושה (לשם רצה יונה לברוח כדי להמנע מנבואה). עבודת ה' בשמחה זה דבר גדול ביותר עד שהמניעה מזה מביאה שראוי להיענש ('השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא'ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב"' [רמב"ם; הל' שופר וסוכה ח,טו]), שזה משום שבלי שמחה זה מראה חוסר בחיבור לרצון ה', אבל נראה גם שכאשר לא עושה משמחה גורם שלבסוף יבוא לזלזל בתו"מ ולמרוד בה' ח"ו; שלכן בפס' נאמר: "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלקיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך. והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם. תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל” (דברים כח,מה-מז), שנאמר שלא שמעו בקול ה', ונאמר שלא עבדו בשמחה, ששני אלו קשורים זה בזה, שכיון שלא עבדו בשמחה בסוף הגיעו למרידה בה'. נראה שבזה יש עומק שקוראים את יונה ביוה”כ (מעבר לטעמים היסודיים והפשוטים, כגון שזה כדי להראות את כח התשובה וכו'), שיוה”כ יסודו בקבלת הלוחות השניים, שאז נאמרה הסליחה על עגל (תענית ל,ב; רש"י ד"ה 'שנתנו'), והנה העגל התגלה בעשיה בשמחה: “וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו), אולי זה רומז על המשיכה לעגל, שרצו גילוי של שמחה, שלא כמו במתן תורה שהיה בחרדה: “ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט,טז), שלכן כיון שהיו במעמד של עבודת ה' בלא שמחה, אז זה גרם להם להתחבר לעגל כמפלט בשביל גילוי השמחה שחסרה להם. לכן ביוה"כ שבו תיקון לעגל יש מצוות עינוי, כעין לרמוז שבאים לכפר על מה שלא היתה קבלת התורה בגילוי של שמחה, אלא כעין צער עינוי, שלכן חטאו בעגל, ועכשיו מכפרים כשמראים שאיננו עוזבים את ה' ח"ו גם כשיש עינוי וצער. לכן לכן ראוי לקרוא את ספר יונה שמגלה שהחיבור האמיתי לה' זה בגילוי שמחה (ושכך גם לא נגיע בסוף לחטא העגל [שנעשה מחוסר שמחה בה'], שביוה”כ נאמר הסליחה עליו), שזה בעבודת ה' שבא"י, שהיא בשמחה (ובזה תיקון לעגל שהיה מחוסר שמחה), ולכן כאן מתגלה הנבואה שזהו חיבור גבוה ביותר בין האדם לה'; וכן התורה שירדה ביוה"כ (שמחברת אותנו לה') היא דווקא בא”י (ספרי “עקב”, מג) וצריך לקיימה בשמחה. אולי כיון שיוה"כ קשור לכפרה על העגל לכן מתגלים בו חמשה עינויים כעין כנגד הנעשה בעגל: "וישב העם לאכל ושתו" לכן אסור אכילה ושתיה. "ויעלו עלת ויגשו שלמים”, את השלמים והעולות הביאו כל אחד ממקומו, כך שהלכו איתם בדרך (ברשות הרבים) למקום בו הקימו את המזבח, ולכן כנגד זה נאסרה נעילת הסנדל. "ויקמו לצחק" רומז שחטאו בשלושת העברות החמורות (רש"י בפס'. בתנחומא "כי תשא” סימן כ); לכן כנגד גילוי עריות נאסר תשמיש המיטה. כנגד שפיכות דמים נאסרה הסיכה שהיא מקלה על כאב בעצמות ('"וכשמן בעצמותיו" – שאדם מושח בו גופו לכאב העצמות, שתבוא המשיחה בעצמות' וכו' [רד"ק; תהלים קט,יח]), לכן זהו כגילוי כנגד שפיכות דמים שיש בזה כאב לנרצח (עד שמת). כנגד ע"ז נאסרה הרחיצה, כעין ששומרים על הצלם נקי ומכובד, ולכן מנקים אותו לכבודו שלא יראה מלוכלך, ולכן כנגד זה רחיצה שמנקה; או שהעגל נעשה ע”י הלוח שהיה רשום בו 'עלה שור' (תנחומא, שם יט) שמשה שם במים להעלאת ארון יוסף, כך שזה קשור לגילוי מים, כעין רחצה הנעשית במים.