"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא” (דברים טו,ט). 'ותני רבי חייא בר רב מדיפתי: רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: (דברים טו, ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', וכתיב התם: (דברים יג, יד) "יצאו אנשים בני בליעל", מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים' (כתובות סח,ב). 'וענין ההתדמות זה לעבודת כוכבים הוא מפני כי ענין כל הצדקות שבתורה כמו לקט שכחה ופאה וכדומה הוא לידע שכל מה שיש לאדם אינו שלו בהחלט ורק באים בעזר וסיוע מהקב"ה, ולאות על אמונה זו מפרישין צדקות שונות. אבל זה שמעלים עיניו מן הצדקה הוי כמו שכופר בהשגחת ה' וסיועו ואומר שכחו ועוצם ידו עושה לו טובו וממונו, וא"כ הוא כעובד עבודת כוכבים' (תורה תמימה). ע"פ הסבר הת"ת אפשר שלכן נאמר כאן: ”וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא”, ודרשו חז”ל: 'יכול אם יקרא עליך יהיה בך חטא, ואם לא יקרא עליך לא יהיה בך חטא? ת"ל: "והיה בך חטא" [מ"מ. א"כ למה נאמר "וקרא עליך”?] ממהר אני לפרע על יד קורא, מעל יד שאינו קורא' (ספרי). שזה מדבר על שה' שומע את האביון ופועל מכח זה, שזה מראה על השגחת ה', שלכן גם מאזין לאביון, כך שזהו גילוי של השגחת ה' בעולם, שזה הסיבה שלכן מי שלא נותן צדקה כאילו עובד ע"ז בשל עניין ההשגחה כמו שמביא הת"ת. אולי זהו דברי המדרש: 'א"ר אבין: העני הזה עומד על פתחך והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (תהלים קט, לא): "כי יעמוד לימין אביון", אם נתת לו דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכרך; ואם לא נתת לו, דע מי שעומד על ימינו פורע ממך, דכתיב: "להושיע משופטי נפשו"' (ויק"ר לד,ט). שמודגש עניין הפריעה על מעשיו ע"י ה', שזהו עניין של השגחת ה' בעולם, שלכן משלם על המעשים, וכך כעין שעומד ממש עם האביון, כעין שנמצא בארץ ופועל בה, שזהו שמשגיח על עולמו. לכן גם ממשיכה התורה: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (פס' י), שזה לרמז על השגחת ה', שלכן נותן שכר; אבל גם בא לברר שהעניין של המעלים עינו קשור להשגחת ה' בעולם, שה' הוא שנותן את פרנסתו של האדם, לכן מודגש שה' יברכו בכל מעשיו ומשלח ידו, שזהו הדגשה שה' משגיח והוא זה שנותן את השפע שבמשלח יד האדם. לכן גם נאמר כאן בהקשר לשמיטה, שלכאורה כיון שזה חל גם בצדקה אז היה ראוי לומר זאת בצדקה, שהיא תמידית ולא כשמיטה שהיא רק אחד לשבע שנים? אלא שזה בא להדגיש את העניין שה' הוא שנותן ע"י שמשגיח על העולם, לכן נאמר בשמיטה שבה יש נס שהמאכל מתרבה פי שלוש ("וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" [ויקרא כה,כא]), כך ששם ממש ברור שה' משגיח ופועל בעולם, ולכן מי שכופר בזה הוא כעובד ע"ז כופר. וכן שמיטה זה שיא הניגוד לכוחי ועוצם ידי, שמפקיר את כל תבואתו בשנת השמיטה בגלל שה' אמר לו לעשות כך, שבזה מוכח שהכל שייך לה' ולא בא מכוחו ועוצם ידו. בילקו"ש מובא בשינוי מועט: '"פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", הוי זהיר שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים מקיש לעובדי ע"א, ופורק מלכות שמים מעליו שנאמר "[בליעל]" – בלי עול' (ילקו"ש; רמז תתצח). לפי זה אולי אפשר להסביר שהדימוי לעובד ע"ז זה מצד חוסר הרחמים, שבבנ"י יש גילוי של קדושה שמתגלה בנו מהנשמה הקדושה שבנו, שזה מתגלה בשלושה דברים חיצוניים: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א). לכן מי שלא רחמן, ולכן מעלים עיניו מהצדקה תוך הקשיית ליבו, זהו שמושך עצמו לגילוי של הגוים – עובדי הכוכבים והמזלות; ובפרט שכיון שמכניע את רוחו בשביל גשמיותו, זהו כעין ע"ז שעניינה גילוי כעין רוחניות בגשמי הגס החומרי, שכך המעלים עיניו מהצדקה מגלה שהגילוי הרוחני קשור לחומרי הרע. אולי גם מי שמעלים עיניו מהצדקה זה משום שטוען שאם העני נעשה עני והוא נעשה עשיר סימן שככה צריך להיות, שהטבע מוכיח את רצונו כביכול, שהוא השולט וצריך לפעול לפיו, וזהו כעין ע"ז שמאמין שכוחות הטבע הם השולטים בעולם. אולי נאמר בהתחלה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך" (פס' ז), ודרשו חז"ל: '"בך", ולא באחרים' (ספרי), שמהתורה אין חובה לתת צדקה לגוים (אלא חז"ל קבעו מפני דרכי שלום); שזה משום שהצדקה מראה על האחידות בבנ"י (ולכן זה לא שייך בגוים), שהאחידות זהו מכח נשמת ישראל שמאוחדת בכולם. לכן מי שמעלים עיניו מהצדקה מראה בזה שאינו מאמין בנשמה שיש בנו, כך שכעין האדם מתגלה בעולם מהגשמיות שלו בלבד, ולכן זהו כעין ע"ז, שמתנגד לגילוי ה' בעולם, ומשאיר רק את הגשמי.