בס''ד פרשת דברים: האם מותר לדיין להסתלק מהדיון במקרה של פיקוח נפש

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (א, יז) שעל הדיין לדון דין צדק, ולא לגור מפני איש: ''לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵא-לֹהִ֣ים ה֑וּא''. מה הכוונה 'לא תגורו'? רש''י (שם) העלה שתי אפשרויות, שמובאות למעשה כבר בגמרא במסכת סנהדרין (ו ע''ב) ואשר נראה להלן בהרחבה:

אפשרות ראשונה: מלשון פחד, שלא יפחד הדיין מפני איש. אפשרות שניה: לשון אסיפה, שלא יאסוף הדיין את הדברים שרוצה לאומרם ולא יפיצם מחמת סיבות שונות. טעם הדבר שהעלה רש''י שתי האפשרות ביאר התורה תמימה (שם ק, ר), שאם התורה הייתה מתכוונת ללשון פחד בלבד, הייתה צריכה לכתוב לא תיראו. ואם הייתה מתכוונת ללשון אגירה בלבד, היה צריך לומר לא תאגרו. מתוך כך שנקטה לשון ביניים, ניתן להבין שכוונתה לרמוז לשתי האפשרויות. ובלשונו:

''(לא תפחדו): כלומר שלא יאמר הדיין מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרוף גדישי. (לא תאגרו): כגון תלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו וטעה בדין, אל ישתוק התלמיד. ולטעם הראשון קשה, הוי ליה למימר לא תיראו, לכן פירש דבר אחר לא תכניס וכו'. ולפי דבר אחר קשה, הוי ליה למימר לא תאגורו מלשון אוגר בקיץ, לכן צריך גם לטעם ראשון. והרא"ם פירש לא תכניס דבריך בליבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ, לומר לו שהוא חייב או רשע בדינו.''    

בעקבות התורה הכותבת על חובת הדיין לא לירוא מאמירת הדין, נעסוק השבוע בנושא זה. נראה תחילה דיון הפוסקים באיזה שלב של הדיון המשפטי אסור לדיין להסתלק ממנו, ובאלו מקרים מותר. לאחר מכן נראה מחלוקת הפוסקים במקרה בו מאיימים על חייו של הדיין, או שמאיימים עליו שיפגעו בממונו, האם בכל זאת ישנו איסור להסתלק מלשפוט. כפי שנראה, להבנה שיש איסור להסתלק מדיון, יש השלכות נרחבות, החורגות מעניין סביב 'לא תגורו'.

שלב הסילוק

הגמרא במסכת סנהדרין (ו ע''ב) כותבת, שכאשר באו שני בעלי דין למשפט, שאחד מהם אדם קשה, וסובר הדיין שבעקבות כך יש חשש שיארע לו נזק כאשר יפסוק נגדו, יש משמעות לזמן בו בוחר הדיין להימנע מהדיון. כל עוד לא שמע הדיין את טענותיהם, מותר לו להסתלק, אך אם כבר החל לשמוע אותן, ויודע להיכן הדין נוטה, 'לא תגורו מפני איש', ואסור לו להסתלק. ומדוע כאשר עוד לא שמע מותר לו להסתלק? והרי גם במקרה זה אנשים יחשבו, שמסתלק מחמת פחדו מהאיש האלים. נחלקו האחרונים:

א. הלבוש (חו''מ יב, א) כתב על בסיס מה שראינו בפתיחה, שהאיסור לא תגורו כולל לא רק את האיסור לפחד מפני הדיון, אלא גם לאסוף את דבריו. במקרה בו לא החל לדון, עדיין אין לו מה לומר ואינו נחשב שאוסף דבריו. ב. הסמ''ע (שם, ב) כתב, שכיוון שהפסוק מסיים בלשון 'כי המשפט לאלוקים הוא', כל עוד לא החל הדיין לשמוע ולהבין כיוון פסק הדין, הרי שעוד לא החל המשפט. ג. הט''ז (שם, א) בכיוון שונה כתב, שכיוון שהאיסור להסתלק חל על הדיינים, כל עוד לא שמע את טענותיהם אינו נחשב דיין.

על בסיס הסברו כתב הט''ז, שמובנים דברי הבית יוסף (חו''מ יב) בביאורו לדברי הרשב''א (ב, שמד). שכן הרשב''א דן במקרה בו בעל דין אלים איים על בית הדין, ופסק שבכל זאת ממספר סיבות הדיינים חייבים לדון, למרות שלא שמעו טענותיו. הבית יוסף טען שמדובר רק במקרה בו של דיין המומחה לרבים, דהיינו דיין היושב בבית דין מסודר אליו באים רבים לדון. ומדוע? ביאר הט''ז שבבית דין מסודר, הדיינים נחשבים כדיינים עוד לפני שמיעת הטענות, ולכן לא שייך לטעון שאינם דיינים. ובלשונו:

''בסמ"ע פירש דיליף מדכתיב כי המשפט, ולשון משפט הוא גמר דין. ואי אפשר לומר כן... דהא בית יוסף מביא תשובת רשב"א על אחד שאיים לבית דין וכו'... הרי בזה לא התחיל לטעון, ואפילו הכי כתוב שעובר על לא תגורו מפני איש... על כן נראה דעיקר לימוד הגמרא דלא שייך לומר לא תגורו אלא על מי שהוא דיין... משום הכי בההיא דרשב"א שזכרנו דמיירי במומחה לרבים, דכבר יש עליו שם דיין, על כן חל עליו לא תגורו בכל גווני וזה נכון.''

במקום פיקוח נפש

כאמור, אפילו במקרה בו אחד מבעלי הדין 'קשה', אם התחיל בשמיעת הטענות חובה להזדקק לדיון. מה נחשב קשה? נחלקו:

א. הרמב''ם (סנהדרין כב, א) הבין, שאפילו במקרה בו יש חשש פיקוח נפש מפני אותו אדם קשה, או איבוד ממון משמעותי, בכל זאת על הדיין להזדקק לדיון. כפי שעולה מלשונו, מקורו מדברי הספרי בפרשה (א, יז) הכותב, שמהלשון 'לא תגורו' למדים שאפילו במקום בו יש חשש שיהרוג בעל הדין האלים את בן הדיין, או שידליק את תבואתו, חובה עליו לדון. כך פסק גם בשו''ת זקן אהרון (ב, קכו) שטען שעל אף שבדרך כלל אין למסור את הנפש על לאו, במקרה זה התורה הורתה במפורש שכך לעשות.

ב. רש''י (סנהדרין ו ע''ב) חלק וסבר שאין לדיין למסור את נפשו, וכאשר הגמרא כותבת שאין להסתלק מהדין כאשר מדובר באיש קשה, כוונתה לאיש אלים שינסה להטות את הדין לכיוונו, אך לא ברוצח. כיצד יישב דברי הספרי? הרדב''ז (סנהדרין כב, א) כתב, שכוונת הספרי לומר שאמנם ישנה סכנה, אך כיוון שהקהילה מגינה על הדיין, אין חשש ממשי לחייו. הב''ח (חו''מ יב, א) כתב, שכיוון שיש דעות החולקות על הבנה זו שבספרי, כמותן פוסקים להלכה. ובלשונו:

''ומשמע דלפירוש רש"י, דלא מיירי באדם רשע, דפשיטא דבבעל דין רשע יכול להסתלק אף לאחר שיודע היאך הדין נוטה, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וספק סכנה, או היזק ממון. והך דספרי לית הלכתא כדבר אחר, אלא כלשון ראשון, דדרש בסתם שאם באים שנים לדין לפניך עד שלא תשמע וכו'... הארכתי בזה כי נראה לי פירוש רש"י עיקר, והיכא דאיכא סכנה יכול להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה וזריז ואינו נענש.''

כפי שהעיר הב''ח (שם), ייתכן שהשלכה נוספת למחלוקת תהיה כאשר מגיעים לבית הדין שני אנשים קשים. אם הסיבה היא שמא אחד מבעלי הדין יפעיל לחץ על הדיין לשנות פסק דינו, וכהבנת רש''י, הרי שבמקרה זה אין חשש שכן הצד השני יפעיל לחץ זהה, ואסור לדיין להשתמט מהדין אפילו לפני שהתחיל הדיון. לעומת זאת לפי דעת הרמב''ם, שהחשש הוא לשלום הדיין, גם בשני האנשים קשים יש חשש לחייו, ואם לא התחיל את הדיון, מותר לו להימנע ממנו.

ג. בשבות יעקב (א, קמג) צעד בגישת ביניים הסוברת, שאמנם אין למסור את הנפש כדי לא לעבור על הלאו של לא תתורו, אך כן יש לדיין לספוג היזק ממוני, גם אם יהיה זה כל כספו. לטענתו, כאשר נפסק בראשונים שעל מצוות לא תעשה יש למסור את כל כספו ולא לעבור עליהן (ובניגוד למצוות עשה שיש לשלם עד חומש כדי לקיימן), הכוונה לא רק ללאו שיש בו מעשה (וכמו לדוגמא נתינת כל הכסף כדי לא לחלל שבת), אלא גם ללאוין שאין בהם מעשה, וכמו הלאו של לא תתורו, עליו עוברים בהימנעות מהדיון.

דברי האחרונים

כדברי רש''י, פסקו להלכה הציץ אליעזר (יד, צט) והגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ג, קו), שהביאו שתי ראיות לדבריהם:

ראייה ראשונה: כפי שראינו בעבר (תולדות שנה ב'), הגמרא במסכת סנהדרין (עד ע''א) מונה שלוש עבירות עליהן הסכימו חכמים, שיש למסור את הנפש ולא לעבור עליהן; עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שפיכות דמים מסברא, חיי שמעון אינם פחותים מחיי ראובן, שיהיה מותר לראובן להורגו כדי להישאר בחיים. שתי המצוות הנוספות מסביר הר''ן (ד''ה חוץ), שמדובר במצוות חריגות בחומרתן. אם "לא תגורו" היה לאו חריג בחומרתו שעליו יש למסור את הנפש, הגמרא הייתה צריכה לציינו.

ראייה שנייה: הגמרא במסכת כתובות (יח ע''ב) מעלה אופציה, שלדעת רבי מאיר עדים מחויבים למסור את הנפש על מנת שלא לחתום על שטר שקרי העוסק בענייני ממון. רבא דוחה הבנה זו, שכן כאמור הגמרא בסנהדרין כותבת שרק על שלוש עבירות יש למסור את הנפש. אם אין למסור את הנפש כדי להימנע מעדות שקר שמטרתה הוצאת ממון שלא כדין, אם כן הוא הדין במקרה של דיין, שאינו מחויב לסכן את חייו על מנת למנוע הוצאת ממון שלא כדין. ובלשון הציץ אליעזר:

''לדעתי צדק במה שכתב דמותר להטות את הדין במקום פקוח נפש כאשר מאיים עליו להורגו, והמדובר בבעל דין בריון אשר אינו נרתע לבצע את איומיו, כי מאי שנא לאו זה משאר לאוים שנדחים משום פקוח נפש. וכבודו היה צריך להביא בזה במפורט גם דברי הגמרא בכתובות לגבי עדות שקר, שרבא אמר בפשיטות דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו ובאו לקמן לאמלוכי, דאמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון... ומזה להקיש וללמוד דהוא הדין גם בהטיית דין.''

עוד הוסיף הציץ אליעזר, שלאחר שפסק הדיין כדעת האיש האלים כי נאלץ לכך, הוא אינו מחויב להשיב מכספו את הנזק לצד המפסיד. ונימק, שעל אף שהשולחן ערוך (חו''מ שפח, ג) פסק, שבמקרה בו אדם מציל את נפשו על ידי כך שמראה לרוצח היכן ממון חברו, עליו להשיב את הכסף לחברו, הרי הדין במקרה זה שונה, שכן במקרה הראשון הוא בחר מיוזמתו להראות את הכסף כדי להינצל, ואילו במקרה של הדיין האיש הרוצח מכריחו לתת את הכסף, ורק כתוצאה מכך חייו ניצלים.

טעם האוסרים

מה טעם המחייבים להיכנס לסכנת נפשות כדי לדון? בים של שלמה (ב''ק ד, ט) כתב, ששינוי דין נחשב כשינוי בתורת משה וככפירה המחייבת מסירות נפש. אפשרות שונה לביאור הציע הרב מיכאל אברהם ('מבט נוסף על חובת היחיד בתפקיד ציבורי'), שכפי שהעיר מובא בקצרה כבר ברשב''א ובב''ח, ביאור לו השלכות רחבות יותר מאשר דין 'לא תגורו מפני איש':

לטענתו, כאשר מאיימים על חייו של הדיין, אין זה נכלל בגדר פיקוח נפש של אדם פרטי, אלא צריך להתייחס אליו בהקשר רחב יותר, בהקשר הציבורי. חברה שבה נבחרי ציבור לא יעשו את תפקידם כאשר יש איומים על חייהם, למעשה תתפרק ולא ניתן יהיה לחיות בה. ואף על פי שלא ייהרגו אנשים בעקבות פירוק החברה, החברה ככלל תתפרק ותמות, ושום קהילה יהודית לא תוכל להתקיים - ונקודה זו לא סבירה ולא ניתן לאפשרה.

כפי שראינו בעבר (חיי שרה שנה ו') על בסיס טענה זו כתב, שמשטרה יכולה לנסוע בשבת גם למקרים שאינם כוללים פיקוח נפש, שכן אם יידעו שהמשטרה אינה מגיעה בשבת למקרים הכוללים גניבה בלבד, פשוט לא ניתן יהיה לחיות במדינה, ובכל שבת תהיה אנרכיה. על בסיס אותו עיקרון הוסיף שיש מקום לשקול פעילות מוגבלת של משרד המשפטים והחוץ (לדוגמא), כי חברה מודרנית עם קשרים בינלאומיים לא תוכל לתפקד אם יום בשבוע כל משרדיה יהיו סגורים באופן הרמטי. ובלשונו:

''דומה כי הצורה היחידה להבין את ההלכה התמוהה הזו נעוצה בהסברם של הרשב"א והב"ח. אם הדיין לא ידון במצב כזה, זוהי פרצה חמורה, שכן כל אדם אלים יחמוק מן הדין, והחברה תתנהל באנרכיה ותיפול טרף לאלימים. בגלל החשש הזה, הדיין במצבים כאלו אינו מתנהל לפי כללי ההלכה הרגילים שמתייחסים לאדם היחיד, אלא כמי שנושא בתפקיד ציבורי. אדם יחיד אינו חייב (וכנראה אף אסור לו) לסכן את נפשו להצלת הזולת... לעומת זאת כאן, אמנם אין מצב של סכנת פיקוח נפש למישהו, ובכל זאת נדרשת ממנו מסירות נפש. קלקול בהתנהלות הציבור הוא כמצב של פיקוח נפש.''

על בסיס הסברו, ניתן לדחות ראיות הציץ אליעזר. את הראייה מהגמרא במסכת סנהדרין יש לדחות, שהגמרא דנה במצוות הדנות באדם פרטי, ומורות לו באיזה מקרים עליו למסור את הנפש, ולא למקרים בעלי שיקול ציבורי, שדינם שונה וחריג. את הגמרא במסכת כתובות יש לדחות, שמקרה בו עדים חותמים שקר אמנם חמור, אך מעשה מעין זה לא ממוטט את כל אדני החברה וכמקרה בו אנשי ציבור נכנעים לאלימות ואיומים, ולכן עדים אלו לא מחויבים להיכנס לפיקוח נפש.

חיזוק להבנה זו, יש בחילוק הב''ח. הב''ח (חו''מ יב, א) הקשה על המהר''י וייל, מדוע פסק שנוהגים בית הדין בזמן הזה לא למחות בעוברי עבירה שמא ילשינו למלכות? והרי דומה דין זה לדברי הספרי, שאין לדיין להסתלק מהדיון גם במחיר סכנת נפשות. ויישב ביישובו הראשון, שדין זה נכון רק בעבירות של בין אדם לחברו, גזל וכו', ולא בעבירות שבין אדם למקום. נראה שהיסוד לחילוק זה הוא, שעבירות שבן אדם לחברו עלולות לפרק את החברה, מה שאין כן עבירות אישיות שבן אדם למקום.  

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...