www.emuna.info

ברכת המזון היא הברכה היחידה שחיובה מן התורה, כפי שפירשו חז"ל

"אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר:

'ואכלת ושבעת וברכת'. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר:

והנה, בעוד שביחס להלכה השניה, 'ברכת התורה' נחלקו הדעות בקרב

הפוסקים, אם ההלכה כר"י או לא, הרי שביחס להלכה הראשונה של רבי יהודה, לא

חלק איש מעולם, כמו שכתב הרמב"ם:

"שצונו לברכו יתברך אחר כל אכילה, והוא אומרו ואכלת ושבעת

וברכת את ה' אלקיך, ולשון התוספתא, ברכת המזון מן התורה, שנאמר

"מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר ואכלת

ושבעת וברכת את ה' אלקיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם שבע שנאמר

ואכלת ושבעת וברכת, ומדברים סופרים שאפילו אכל כזית מברך

אחריו".

ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב

ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו

הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו,

והמטיב שנתנו לקבורה".

בנימין רעיא אמר בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא, ובאו הנביאים ותקנו

להם נוסח מתוקן הלשון וצח המליצות, ושנינו בו ומלכות בית דוד

משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים, כי הענין תקון שלמה

ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר".

שלשת הברכות של בהמ"ז הן מן התורה, אם כן, איך נאמר שיהושע, דוד ושלמה

תקנו זאת? ותירץ, שמהתורה אפשר לומר זאת, באיזה נוסח וסגנון שרוצים. ובאו

משה, יהושע ודוד ותקנו את נוסח הברכה. אי לכך: "ובודאי דקודם כיבוש הארץ

ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאמרו לאחר כבוש ובנין, וכמו שאין אנו

אומרים באותו מטבע שתיקנו דוד ושלמה. שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות

הבית, והם היו מבקשים להעמיד מלכות ולהעמיד בנין הבית ולהמשיך שלות הארץ"

עכ"ל. וכן כתב גם הרא"ש.

ואכן, מרן בשולחנו הטהור כתב:

"אחר שחתם בונה ירושלים יענה אמן אחר ברכת עצמו מפני

בהתאם לכך, ברורה גם ההלכה ההבאה:

"לעניין לשאול בברכת המזון מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי

הרי לנו הלכה למעשה, שברכת המזון מעמדה ההלכתי זהה, לתפילת

אפילו לקדושה, ברכו, ואמן יהא שמיה רבה. למרות, שמרן החזו"א זצ"ל כתב

הפרקים, אבל על כל פנים לגבי יתר הדברים, מעמדה ממש כשמונה עשרה. ואין לו

לאדם לרמוז בידו או בעיניו, או שום הפסק ותנועה באמצע הברכה.

"צריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך בביתו כשאכל או

אם לא עשה כן אפילו בירך מהלך בדיעבד יצא )רמב"ם פ"ד(".

ובסי' קצא ס"ג הוסיף: "אסור לעשות מלאכה בעודו מברך".

או באיזו ברכה אחרת וזה נכלל במאמר תורתנו ואם תלכו עמי קרי

ידועים דבריו של הרה"ק הרבי ר' בער ממזריץ' זצ"ל, שברכת המזון צריכה

כוונה יותר מן התפילה, מפני שתפילה היא דרבנן וברכת המזון היא דאורייתא.

הבאנו הפעם, בצורה מפורטת, את המקורות למן המקרא, המופיע בפרשתנו,

ועד לדברי הזקן שבכהונה, פוסק דורנו הסבא קדישא ב"משנה ברורה". כדי

להמחיש לעצמנו עד כמה הדברים פשוטים וברורים, עד כמה הם חשובים

ומוסכמים! אולם, בשעה שאנו מתבוננים בצורה שבה אנו מברכים את "ברכת

אדם הממלמל בפיו את "ברכת המזון", אולם, ידיו מחטטות אחר דבר מה הנמצא

בכיסו, עיניו פוזלות לכיוון אחר, לעיתים, הוא אף מאותת לפלוני שימתין לו,

לאלמוני שישב על המקום, למלצר שלא ישכח לתת לו את המנה האחרונה וכיוצ"ב.

בתקופתנו 'המתקדמת', מצוי מאוד, שבפיו מברך האדם בהמ"ז, ואילו אוזנו צמודה

למכשיר הטלפון הנייד, ועוד כהנה וכהנה תופעות המוכרות לכולנו.

נשאלת השאלה, האם זו הדרך בה נעבוד את בוראנו, ובה נודה לו על שסיפק

את צרכנו? דומה, שמתקיימים בנו דבריו של הרמח"ל ז"ל, בהקדמה לספרו "מסילת

ישרים":

בְּרֹב דְבָּרַי אלָּא דְבָּרִים שרֹב בְּנֵי הָּאָדָּם יוֹדְעִים אוֹתָּם וְלֹא מִסְתַפְקִים בָּּ הם

והנה, אחד מהמיוחדים והמפורסמים שבין גולי ספרד, הלוא הוא רבי יוסף

וחיזק והשריש בקרב ישראל את יסודות האמונה, ומאוד מאוד, היו דבריו חביבים

על מרן המשגיח זצ"ל בעל "אור יחזקאל". כתב באחד מספריו, אודות התייחסותם

של בני אדם לברכת המזון בפרט ולברכות הנהנים בכלל:

דקדוק באמרותיה ואין צריך לומר באותיותיה בעודה בכפה יבלעוה.

ישמעו הברכות ולא יענו עליהם אמן. ומהם יחשבו שיצאו ידי ברכת

המזון במה שענו על ברכת זמון ברוך שאכלנו משלו. וכשהם עשרה או

יותר אז יוסיפו לחטוא, וכרובם כן ירבה ביניהם הדבור בדברי הבאי. גם

הנשים שהן פטורות מקריאת שמע וחייבות בברכת המזון, רובן ככלן

היות כי תמיד כל היום אנחנו רואים מבני עמינו אשר בשם ישראל

כשרים יכוּנוּ, ולא יחושו לברך על המים או על הפירות אשר יאכלו

ובספר "דגל מחנה יהודה" תמה אף הוא מדוע מזלזלין בברכת המזון ואין

מקיימין מצוות עשה זו כתיקונה, ואפילו יראים המתפללים בהתלהבות גדולה אין

נזהרים בזה.

הבה נלך בדרכו של הרמח"ל ז"ל, אשר בכל אחד מפרקי ספרו מס"י, לאחר

שהוא מאבחן את הבעיה, הוא מציע דרך שתרפא את הנגע.

אמר שלמה הע"ה, החכם באדם: "אִם לֹא תֵדְעִי לָּךְ הַ יפָּה בַּנָּשִים צְאִי לָּךְ

בדרכי אבותיך הראשוני' שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצותי ולכי בדרכיהם"!

אף אנחנו נתבונן בעצות שנתנו לנו 'מעתיקי השמועה' מדור דור.

"צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ואם לא השמיע

מעורר הכונה ובפרט אם הוא שבת או ראש חודש לא ישכח על ידי זה

להזכיר מעין המאורע".

וז"ל ספר "חרדים": "מצות עשה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר ואכלת

המזון. ויכוין בארבע ברכות כנגד אותיות שבשם הגדול, ויכוין שישפיע שפע ברכות

לד' עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה".

מעשה בקבוצת אברכים, בני עליה, מירושלים, שעלו למעונו של רשכבה"ג

ראש ישיבת פוניבז' מרן הגרא"מ שך זצ"ל. הם היו עטופי דאגה בעקבות אסונות

רבים, שאירעו באותה תקופה, לת"ח צעירים, שחלו במחלות קשות והסתלקו מן

העולם בקיצור שנים. הם ביקשו, אפוא, לשמוע דברי חיזוק ועידוד, ולקבל עצה

טובה במה כדאי להתחזק, כדי להעביר את רוע הגזרה.

עולם ובני אדם מזלזלין בהן", וברהמ"ז הוא דבר שמזולזל אצל הרבה בני האדם,

ולכן חובה להתחזק בכך. רה"י זצ"ל העיד על עצמו, כי הוא משתדל לברך תמיד

ברכת המזון מתוך הסידור.

ידוע ומפורסם, שכשבאו למרן רה"י זצ"ל, רבים שלא זכו להיפקד בזרע של

קיימא, היה מייעץ להם, לקבל על עצמם לברך ברכת המזון מתוך הסידור, ואכן

רבים שהחלו בהנהגה זו, זכו לישועה מהירה. גם בהלוויית הרה"ג ר' יונה יוסף

ארנטרוי זצ"ל, כשנשא מרן זצ"ל הספד, קרא לציבור להתחזק בדברים 'שאדם דש

בעקביו', ובייחוד שם דגש על עניין זה, לברך ברכת המזון מתוך הסידור.

על רבינו מופת הדור, גאון הגאונים רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל מסופר,

שאשה של"ע הייתה משכלת את בניה, באה לפניו, וביקשה, ברכה, עצה ותושיה.

האדמו"ר מקוצק זצ"ל אמר, שבברכת המזון אחת כהלכה, אפשר להיפך

לאדם ירא שמים! שהרי אברהם אע"ה, היה מכניס אנשים תחת כנפי השכינה, מכוח

בספר "כלי מחזיק ברכה" לרבינו ישראל נג'ארה זצ"ל, בענין ברכת המזון

כתב: "וכבר ראיתי בזמנינו זה חכם גדול ומופלג בעושר ובזקנה וגדול בחסידות

מוהר"ר מרדכי מסנית ז"ל עברו אל ביתו שלשה חכמים גדולים לדבר מצוה ומכללם

הרב אבא מארי ז"ל, והיה יושב על ברכיו ופניו כלפי מעלה וידיו פרושות ומברך

בואכם לשלום, אל תשיתו עלי חטאת תמחלו לי שהייתי מדבר עם קוני לנוכח ממלל

את התשובה לשאלה זאת, נמצא אצל אחד מגדולי רבותינו הראשונים, ששמו נעלם

מאתנו, באשר מחמת גודל ענוותנותו, לא ציין את שמו על יצירתו המונומנטאלית.

ספר החינוך כתב לבאר את טעם מצוות "ברכת המזון". בתחילה, הדגיש

רבינו:

"כִי כְבָּר הֻגַד לִי וְשָּמַעְתִי מִפִי חֲכָּמִים, כִי יֵש בַּדְבָּרִים אֵ לה, יְסוֹדוֹת

טַעַם יַשִיאֵנִי לְדַבֵּר בּוֹ, וְאוּלַי הָּיְתָּה טוֹבָּה הַשְתִיקָּה, אֲבָּל הָּאַהֲבָּה תְקַלְקֵל

הַשוּרָּה".

שכבר תקנו את מידותיהם, מדקדקים במצוותיהם ומלאים חכמה ובינה. ולא כמו

אותם המצויים בימינו, שלצערנו ולמורת רוח חכמי דורנו, מלמדים את סודות

הַהִתְעוֹרְרוּת הַטּוֹב הַ זה בְּנַפְשֵינוּ וְיִחוּד מַחְשָּבְתֵינוּ לְהוֹדוֹת אֵלָּיו שכָּל

הַטּוֹבוֹת כְלוּלוֹת בּוֹ וְהוּא הַ מ לךְ עֲלֵי הם לְשָּלְחָּם עַל כָּל אֲ שר יַחְפֹץ, אָנוּ

וְהוֹדָּאָה זוֹ לְפָּנָּיו, אָנוּ מְבַקְשִים מִ מנוּ מַה שאָנוּ צְרִיכִים דַעַת, אוֹ סְלִיחָּה

לַעֲוֹנוֹתֵינוּ, אוֹ רְפוּאָה, אוֹ עֹ שר וְכָּל דָּבָּר. וְכֵן אַחַר הַבַּקָּשָּה מִ מנוּ, אָנוּ

ח וזְרִין וּמוֹדִים אֵלָּיו בָּּ זה לוֹמַר, כִי מִ מנוּ יָּבוֹא אֵלֵינוּ, וְ זהוּ פְתִיחָּה וַחֲתִימָּה

של הַבְּרָּכוֹת, פן נֵחָּשֵב כְ ע בד שנָּטַל פְרָּס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּלֹא רְשוּת

נבאר את דבריו באופן השווה לכל נפש. כשהקב"ה ציווה אותנו לברך "ברכת

המזון", לא לצורכו של הבוי"ת נעשה הדבר, שכן "וְדִבְרֵי בן אָדָּם וְכָּל מַעֲשֵהוּ אִם

טוֹב וְאִם רָּע לֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרָּע", שהרי כבודו מלא עולם. אלא, שרצה לזכות את

ישראל, לפיכך לימד אותנו ללכת בדרך האמת, ולהכיר שכל שיש לנו, ממנו ית' הוא.

וכל שנותן לנו ולעולם כולו, ממידת טובו וחסדו הוא. כמ"ש: "וְרַחֲמָּיו עַל כָּל מַעֲשָּיו"

ובכך שאנו מזכירים את מידת החסד, אנו מושכים אותה וממשיכים אותה כלפינו,

ובכך ראויים אנו לקבל חסד עוד ועוד.

ואינו מודה לו, הרי שהוא כפוי טובה מן הדרגה הראשונה! כמו שזעק הנביא:

"יָּדַע שוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָּלָּיו יִשְרָּאֵל לֹא יָּדַע עַמִי לֹא

מפניהם. שאם הכירו זה לא עזבוני ולא עבדו אלהים אחרים במקומי".

'הדוד' ונותן לילד ממתק. אנו מצפים, שהילד יאמר 'תודה'. באם אכן, נהג כך, כולנו

מחייכים ונהנים, שהרי לפנינו 'ילד חכם', תרבותי ומנומס. אבל, באם לא אמר את

אותה מילה מיוחלת, אנו נעיר לו, שכחת לומר 'תודה'! אם הילד, יעמוד בסירובו,

ולא יסכים לומר אותה מילה של נימוס, לנותן הממתק, אזי, נאמר לו, אם לא תאמר

עכשיו תודה, בפעם הבאה, 'הדוד' לא יתן לך 'סוכריה'! לעיתים, גם 'איום' זה לא

לסדר היום, ונקווה, שמה שלא יעשה 'השכל' יעשה 'הזמן', ובעתיד, יבין שצריך

לומר תודה.

אולם, מה יהיה אם אותו ילד, יפצה את פיו ויתריס כלפי 'הדוד': "בשביל מה

אתה צריך שאני אגיד לך 'תודה', מה זה יוסיף לך, מה זה יתן לך"? ולהוריו יפנה:

"למה אתם דורשים ממני לומר 'תודה' לדוד הזה"? מה הוא נתן לי? בס"ה סוכריה!

האם נגדיר התנהגות זאת, כ'גאונות', 'פקחות', 'ילד מבריק', או שמא, נגדיר זאת

בצורה הרבה יותר בוטה: 'ילד חוצפן'! מה שברור, שאותו ילד גרם בושה להוריו,

ומאותו 'דוד' לא יקבל יותר שום ממתק!

אולם, אותו ילד שאומר בצורה יפה ומנומסת, למי שמעניק לו דבר מה

'תודה', סביר מאוד, שגם בעתיד יזכה לקבל שוב ושוב מתנות 'מהדוד'.

ברוח זאת נבין את המסורת שקיבל בעל "ספר החינוך" מרבותיו:

מה שברור לכל אחד מאתנו ביחס לילדים, למה לא ברור לנו גם ביחס לבורא

כל עולמים, אשר חסדיו מלווים אותנו למן היותנו ברחם אמנו, ועד לרגע זה. כפי

שהאריך לבאר ולפרט בספר "חובת הלבבות" בשער הבחינה.

עמוד האמונה של ימינו, מרן מו"ר רבי יחזקאל זצ"ל, המשגיח דמיר

ופוניבז', עמד על כך בהרבה משיחותיו, שהיו חודרות אל נבכי נשמתו של האדם

ונוברות בעומק מידותיו ומאבקי יצריו, וכך כותב הוא:

הבורא, אין מי שדואג לו יותר ממנו ית', וכל מאמציו הגשמיים לא יקרבו אותו

למצב טוב יותר, וכל גורלו ועתידו יבוא אך ורק כתוצאה מעבודת ה'!

אולם, למרות שכולנו מאמינים בכך, רחוקיםאנו מאוד מלהרגיש כך. למה?

ומלבדו לא יעשה מאומה, מוטבעת היא בלב האדם. וכן הי' הסבא ז"ל

מעורר במה שנאמר בפסוק "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את

כח וטבע הוא באדם שיאמר 'כוחי ועוצם ידי', ולכן "ואמרת" בודאי

תאמר כן. וטבע ידוע שקשה מאוד לעקור, ועוד יש להוסיף שהרי מדותיו

של האדם גורמות להיפוך האמונה. כי מדת הגאוה הרי טמונה ומושרשת

הוא לבעל הגאוה לומר שאין בכוחו מאומה והכל הוא מעשי השי"ת, כן

הסביבה משפיעה על האדם שהרי העולם כולו אינו חי על פי יסודות אלו,

וכן האדם בעצמו גדל מנעוריו על מחשבת כוחי ועוצם ידי וידיעה זו

ישים כל מאמצי נפשו להגביר בקרבו יסודות אלו.

לב, נתבונן נא בפירוש המלות ונתעורר "הזן את העולם כולו בטובו בחן

ובחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר" "ומכין מזון לכל בריותיו

"ברכת המזון ברכה ראשונה הכרת הטוב על המזון שהכין לנו.

מידת האמת של מרן זצ"ל הייתה מיוחדת מאוד. וכבר העיד עליו מרן החזון

מהשיחות, ביחס לתפיסה שכדי להיקרא 'מאמין', מספיק להאמין שיש בורא לעולם.

"עיקר הצלחתנו בעבודה, להבין ולידע שאין שום מציאות קיום

בעולם מלבד יחודו יתברך, וכל הסיבות הם כדי להגיע למטרה אחת

מקום לסיבות, שוב אין זה יחוד השלם שפירושו ביטול הרע והכרת

אפסיות והבלי הסיבות.

בריותיו אשר ברא', שרק הכנת המזון על ידו נותנת מזון לאדם וכנאמר

'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון', וכל שאינו מאמין במציאות הבורא

בעולם שכאילו והסיבות גורמות ונותנות משהו, אינו נקרא בכלל

למצוה הנדרשת מאתנו. ורק כאשר יתבונן ויוציא הדברים מפיו מתוך

הזכרנו מספר מובאות, מתוך מאות, הנמצאות בתמלול של שיחותיו

הקדושות, בסדרת הספרים הנקראת "אור יחזקאל", שמאירים את העולם כולו

ומסלקים את החושך המכסה ארץ, אשר מהווה מסתור לכל סוגי הכפירה והתהייה!

לאור הדברים הנ"ל, נבין את התשובה לשאלה שהצבנו בראשית המאמר,

למה ברכת המזון כל כך מזולזלת.

ברם, ידועים ומפורסמים דבריו של רבינו הרמב"ן ז"ל, "כל הקדוש מחברו

חרב הימנו"! דווקא בגלל קדושתה, עוצמתה מעלתה של אותה מצוה נפלאה, והשכר

הכרוך בצידה בעולם הזה ובעולם הבא, מתערב השטן להפריע לנו לקיימה כהלכה.

הבה, נתחזק כולנו בשבת זו, שבה נקרא כולנו בתורה הק' את הציווי האלוקי:

"וְאָכַלְתָּ וְשָּבָּעְתָּ וּבֵרַכְ ת", והבא לטהר מסייעים אותו.

העמידה. במציאות מזלזלים בברכת המזון! עצות לחיזוק הכוונה. לשם

מה ברכת המזון? הברכות אמצעי לחיזוק האמונה בהשגחה פרטית