"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה” וגו' (במדבר כז,א). '"למשפחת מנשה בן יוסף" - למה נאמר והלא כבר נאמר "בן מנשה”? אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנא' (בראשית נ): "והעליתם את עצמותי" וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר: "תנה לנו אחוזה"; וללמדך שהיו כולם צדיקים' (רש"י). (ראה בהרחבה על בנות צלפחד ב'בארץ לא זרוע', 'חיבת הארץ של בנות צלפחד', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). 'תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו. דא"ר שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר (דברים כה, ה): "כי ישבו אחים יחדו", אמרו לו: אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן; אם לאו, תתיבם אמנו. מיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה [לו] בן לא דברנו. והתניא: "בת"? אמר ר' ירמיה: סמי מכאן בת; אביי אמר: אפילו היה בת לבן לא דברנו. צדקניות הן - שלא נישאו אלא להגון להן' (ב"ב קיט,ב). מהיחוס של בנות צלפחד נלמד שהן היו צדיקות כמו אבותיהם, והצדקות הזו קשורה לא”י. נראה שמעבר לפשט שזה בא ללמד מה היסוד שלהן שלכן באו ורצו את הארץ, נראה שיש בזה גם עומק, שבא לומר מניין הגילוי החיובי שבהן, מניין הזכות שזכו להיות חכמות דרשניות וצדיקות? שזה מהשורש שלהן, מזה שהן קשורות לארץ כמו אבותיהם. שבא”י יש גילוי של חכמת התורה במעלה מיוחדת ('"אשר שם הזהב”, אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' [ב"ר טז,ד]), וקדושה גדולה ומיוחדת (שיש בארץ השראת שכינה). לכן כיון שהן קשורות במיוחד לא”י אז מתגלה בהן חכמה גדולה וצדקות גדולה (וממילא גם דרך ארץ שהיא הבסיס לתורה, שקדמה לתורה); וזה מתגלה בהקשר לטענתן לנחלה בארץ כגילוי שזהו היסוד החשוב שבהן. לפי זה אפשר להבין שרש”י הסביר שהגילוי של יוסף שחיבב את הארץ הוא בכך שרצה להקבר בארץ, ולכאורה למה לא הסביר כמו שמובא במדרש שיש לו גילוי זכות בארץ בשל שהודה בארצו (דברים רבה ב,ח)? בפשטות הביא את הטעם הפשוט (שלא נצרך לטעם של הודה בארצו), ובפרט שזה קשור לכניסה לארץ ולמת שציווה לדורות הבאים שיכניסוהו (שיכניסו את עצמותיו), כעין שהן טענו על הכניסה לארץ ובטענה שאביהם (הדור הקודם) מת. (גם אולי למד שהטעם שהודה בארצו אינו גילוי חביבות כ"ך גדולה, אלא אמירת האמת, ולכן גילוי החביבות היא שביקש להיקבר בארץ; אלא שמול משה שגם ביקש להיכנס, כך שבעיני שניהם הארץ היתה חביבה, אז מתגלה הבדל ביניהם ביחסם לארץ, שזהו האם הודה או הסתיר, שלכן כעין מגיע לו דחיה על שהסתיר את קשרו לארץ). אולם נראה שבא רש”י לברר, שיוסף רצה להיכנס לארץ, שיהיה בו חיבור פיזי ממשי לארץ (שזה לא שייך בדבריו שהודה בארצו), ולכן ציוה שיעלו את עצמותיו, שזה בא להביא חיבור גשמי לארץ, שכך מתחבר חזק לקדושת הארץ ולתורת א”י כראוי (גם בהיותו במצרים [כיון שלא יכל לעלות ולכן זה המקסימום שיכל, ובכך התחבר כמה שיכל לקדושת ומעלת א”י ממקומו במצרים]), ולכן ראוי שיתגלה בזרעו גילוי גדול של תורת א”י. ובשל גילוי תורה גדולה זו זכו בנות צלפחד שתתגלה תורה על ידן, כגילוי למעלת גילוי התורה בהן: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'” (פס' ה). '"ויקרב משה את משפטן לפני ה'” - … ראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידן; לכך מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב' (ספרי). '"כן בנות צלפחד דברת" – כתרגומו: יאות; כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. "כן בנות צלפחד דברת" - יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו' (רש"י; פס' ז). (אולי "משפטן" נכתב עם נ' גדולה, כרמז ל-נ' שערי בינה, שזהו תורה גדולה שהתגלתה על ידן, שנעלם מעיני משה [כעין שזה התגלה להן יותר ממנו ולכן גדולה], ולכן רמז ב-נ' שזה מעל שערי הבינה של משה שהיה ב-מ"ט שערי בינה [נדרים לח,א], כעין שהוא לא ראה, וכעין רמז שה' [שהוא השלמות] הודה לדבריהן). אולי מעבר לפשט יש רמז בעומק בדבריהם, שהתגלה שהן כשרות, כמו שאמרו לטובת דבריהן: “אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו” (פס' ג). '"והוא לא היה" וגו' - לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים עמו. (שבת צו) רע"א: מקושש עצים היה, ור"ש אומר: מן המעפילים היה' (רש”י). שכך כעין מתגלה גם בהן כשרות, שגם הן כעין לא קשורות לחטאים ההם: חכמות זהו בדרך ארץ (רש”י; בב”ב) כנגד חטא המתלוננים, שחטא זה מתגלה כאי דרך ארץ (שאין זה דרך ארץ להתלונן על טובה שמקבלים). דרשניות כנגד קורח שעשה דרשות נגד משה (תנחומא ”קרח” סימן ב). צדיקות כרמז שלא חטאו כאביהם שחטא. או ע"פ הספרי: '"והוא לא היה בתוך העדה" - זו עדת מלינים. "הנועדים על ה'” - זו עדת מרגלים. "בעדת קרח" - זו עדה של קרח'. צדקניות כנגד חטא המרגלים, שא"י קדושה ומכפרת ('אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון' וכו' [כתובות קיא,א]), וכך מתגלה ביושבים בארץ גילוי כצדיקים ראויים לפני הקב”ה. דרשניות כנגד חטא קורח (שדרש דרשות נגד תורת משה). חכמות (בדרך ארץ) כנגד חטא המלינים. אולי גם מתגלה בשלושת הדברים כתיקון לחטא אביהם שהיה (לר"ע) המקושש, שהוא עשה זאת כדי שידעו שהתורה עדיין תקפה גם לאחר המרגלים (ב"ב קיט,ב; תוס' ד“ה 'אפילו'), וכן שידעו במה נידון מחלל שבת (יב"ע; במדבר טו,לב); והן אינם קשורות כלל לחטאיו לכן כעין הן גילוי תיקון למעשיו (שעושות כראוי ולא כמותו שחטא). לכן בהן התגלה חכמות כנגד כוונתו לאחר חטא המרגלים, שה' הביאם לארץ הטובה והם בכו נגד זה, שזהו אינו דרך ארץ; וכן המרגלים רצו להמשיך את מנהיגותם ולכן הוציאו דיבת הארץ (זוהר ח"ג קנח,א), שפעלו מאינטרסים, שאין ראוי לעשות כך בדרך ארץ, שזהו רמז שהן היו נקיות מכל קשר לפגם שנעשה במרגלים, שזה כולל את מעשי אביהם בעקבות המרגלים. דרשניות כנגד שאביהם בא לגלות מה דין התורה (בחילול שבת), ולכן חטא, ואילו הן אינם קשורות לכך. וצדיקות כרמז שעשו את מעשיהן לשם שמים, בשביל נחלת א"י הקדושה ולא בשביל ממון (נדל"ן). אולי אפשר ע"ד דרש כרמז שמגיע להן נחלה בארץ, שזהו היפך מהחטאים החמורים שבגללם באה גלות מהארץ: 'גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ' (אבות ה,ט). חכמות כהיפך משפיכות דמים, שמי שמתנהגים בדרך ארץ לא יבואו בסוף לידי רצח. דרשניות כנגד היפך מע"ז, שכל התורה היא היפך מע"ז ('דתניא: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כאילו מודה בתורה כולה' [נדרים כה,א]). צדקניות כנגד היפך מגילוי עריות, שמתנהגות בצדקות וצניעות וכך מרחיקות מגילוי ערווה. וכל מעשיהן היה בשל נחלת א"י הקדושה, שזהו כנגד שמיטה שזהו גילוי קדושת הארץ שמתגלה בנחלת ישראל בארץ.