דוגמה אישית בראש המחנה – לפרשת פנחס
דוגמה אישית בראש המחנה – לפרשת פנחס
מינויו
של יהושע בן נון כממשיכו של משה רבינו בפרשתנו, הינו אחד מהאירועים המיוחדים של
מינוי מנהיג בתולדות עמנו. אירוע ייחודי זה הגדיר והתווה את דמותה של המנהיגות היהודית
לדורות עולם.
כשהתבשר
משה רבינו על מותו הקרב, דאגתו הראשונה לא היתה נתונה לעצמו או למשפחתו, אלא
לעתידו של עם ישראל. בפניה ייחודית לבורא עולם מבקש משה: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה"
(כז, טז). משה המשיך ותיאר את התכונות הנדרשות מהמנהיג ובהן: "אֲשֶׁר יֵצֵא
לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".
במאמר זה נעמוד על משמעותן של תכונות ייחודיות אלו.
היסוד
- מידת הסבלנות וההכלה
התכונה
המרכזית הראשונה הנדרשת מרועה ישראל נלמדת מפנייתו של משה אל הקב"ה בתואר:
"אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר". רש"י מבאר מדוע נבחר תואר זה: "אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך
דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד
לפי דעתו". בימינו מורגלת בפי כל המילה 'הכלה'.
בפתח
דבריו הגדיר משה רבינו שמנהיג ישראל אינו שליט רודן הכופה את דעתו בחזקה, אלא
אדרבה, דמות בעלת כושר הבנה וסבלנות יוצאת דופן. עליו להפנים שהעדה מורכבת מגוונים
שונים, ולכל אחד ואחד אישיות, שאיפות ודעות משלו, השונות וחלוקות זו מזו.
עוד
הדגיש משה בפניה זו, שרק הקב"ה, הבוחן כליות ולב, והיודע את מעמקי רוחם
של בני האדם, יכול לבחור את המנהיג שמסוגל להתמודד עם המורכבות הפנימית של צאן
מרעיתו. החזקוני מוסיף נדבך חשוב ומסביר שהמנהיג הראוי
הוא זה שיודע לזהות את הכישרונות הייחודיים הטמונים בכל קבוצה ובכל פרט בעם, ולתעל
אותם לטובת הכלל. בביאור המלבי"ם מוסבר שמנהיג אמיתי אינו כמנהל טכני
האמון על חפצים דוממים, אלא הוא "רועה רוחני" של בני אדם. שהם
נזר הבריאה ומורכבים משני יסודות מנוגדים ומשלימים – גוף ונפש. על כן, נדרשת ממנו
התבונה להנהיג את הרוח המעורבת בחומר, ולהעניק הכוונה מוסרית מותאמת לכל נפש ונפש.
בהמשך
דבריו אמר משה: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא
לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם". את כפל
הלשון בפסוק מבאר ה'אור החיים' מתוך התבוננות בשונות הקיימת בין בני האדם בדעותיהם
וברצונותיהם. מטבע הדברים, קשה לבני אדם להכפיף את עצמם למנהיג שאינו שותף לדעתם
(ואף לא להשקפתם). משה רבינו היה "שורש הנשמות" של דור המדבר, ולכן
רצונותיהם ורצונו היו ממוזגים זה בזה באופן טבעי ומובנה.
משה
רבינו ביקש למנות מנהיג שמזגו ונשמתו ישתוו וימזגו עם נשמות העם. החלק הראשון של
הפסוק עוסק ברצונו של המנהיג להוביל, והחלק השני עוסק ברצונו המקביל של העם ללכת בעקבותיו,
מתוך הזדהות פנימית עמוקה וחיבור נפשי אמיתי, ללא כפיה. משה
תבע מנהיג בעל שיעור קומה ועוצמה רוחנית גבוהה, שיוכל להזין רוחנית גם את הגדולים
שבעם, כדי שלא תהיה "עדת ה'", המורכבת מצדיקים ומחכמים, כ'צאן אשר אין
להם רועה'.
מנהיגות
מתוך שירות ומסירות
תכונה
חשובה נוספת של מנהיג בישראל היא העמל הקשה, השירות המסור והנאמנות המוחלטת ללא
תנאי. בתחילה קיווה משה רבינו שבניו הם שיירשו את כתר ההנהגה. וכך מובא בדברי
חז"ל במדרש (במדבר רבה כא, יד): "אמר
משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר
לו הקב"ה: 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ' (משלי כז, יח), בניך ישבו להם
ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שירתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית
הוועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שירתך בכל
כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל".
הסמכות
להנהיג אינה עוברת בירושה ואינה בגדר "זכות אבות". היא נקנית בעמל התורה,
בנאמנות ובשרות ציבורי יומיומי. יהושע לא היה רק תלמיד מובהק, הוא היה משרת של בית
המדרש ושל משה רבינו באופן אישי. המנהיג נדרש לענווה וליכולת מיוחדת להעמיד
את טובת הכלל לפני טובתו האישית, משפחתו או רצונותיו הפרטיים, בדיוק כפי שהפליא
לעשות יהושע בן נון.
דוגמה
אישית ושותפות גורל
המילים
"אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם..." מלמדות אותנו
על יסוד נוסף בדמותו של המנהיג: אומץ לב, דוגמה אישית ושותפות גורל מוחלטת עם
הציבור, בפרט בעיתות משבר ומלחמה.
רבינו
בחיי משרטט הבדל משמעותי בין מנהיגות יהודית לבין שלטונם של מלכי אומות העולם. משה
רבינו הדגיש את יציאתו בראש העם למלחמה מול סיחון ועוג, וכך מצינו גם אצל יהושע
ודוד המלך. המנהיג היהודי אינו מנהל את המערכה מאחורי כתלים מוגנים וממוזגים בעורף
הבטוח, אלא צועד תמיד בראש לוחמיו. הוא הראשון לחשוף עצמו לסכנה והראשון לשמש מופת
ודוגמה אישית, בניגוד מוחלט למלכי הגויים המשלחים את נתיניהם אל שדה הקטל, בעוד הם
יושבים ספונים בהיכליהם המפוארים.
בעל
הטורים מוסיף על כך פנינה יפה: המילים "וַאֲשֶׁר יָבֹא" מופיעות פעמיים
בלבד בתורה. פעם אחת כאן, בפרשתנו, ופעם נוספת בפרשת רוצח בשגגה, שם נאמר:
"וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים" (דברים יט, ה).
מכאן אנו למדים כלל יסודי: על המנהיג להוביל את העם בכל תנאי שטח, בין ב'ישוב'
הבטוח, ובין ב'יער' הסבוך. מנהיגות אמיתית אינה נבחנת רק בימים כתיקונם ובשעות של
שקט ושלווה (בבחינת "ישוב"), אלא נמדדת בעיקר ברגעים של ערפול, מבוכה
וסכנה (בבחינת "יער").
המנהיג
הראוי לעם ה' הוא אדם הניחן ברגישות רוחנית עילאית, המסוגל להכיל את הגיוון
האנושי ולסבול כל אדם ואדם לפי דעתו ומזגו הייחודי. עליו להיות קשור בעבותות של
אהבה והסכמה הדדית אל צאן מרעיתו, מתוך שורש נשמתו. אל כס ההנהגה הוא
אינו מגיע מכוח שררה או ירושה, אלא בזכות עמל, שירות, ונאמנות מוחלטת לתורה.
גם
בעיתות קושי עליו לצעוד בראש המחנה, להפגין שותפות גורל, אומץ לב מיוחד
ודוגמה אישית. דמותו המופלאה של יהושע בן נון, כפי שעוצבה על ידי משה רבינו
בהכוונת הבורא יתברך, עומדת מאז ומתמיד כמגדלור וכמודל נצחי למנהיגות תורנית ראויה
בכל דור ודור.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה
ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על
הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]
מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת פנחס, שיעשירו את שולחן השבת?
מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/PR45q
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל [email protected]
