'בארבעה פרקים הדבר מתרבה: ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית — מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית — מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית — מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה — מפני גזל מתנות עניים' (אבות ה,ט).  ' ... שבשנה השלישית והששית היה מוציא מעשר ראשון ונותנו ללוי בכל שנה ושנה, ואחר כך היה מוציא מעשר עני ונותנו לעניים, וזה המעשר עני הוא במקום מעשר שני שהיה מוציא בשאר שני השמיטה. ומתנות עניים הם הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות. כי בחג ישלם זה כולו, כי כבר נשלם עסק האדמה ומי שנתן אלו החוקים נתנם, ומי שלא נתנם גזלם' (פירוש המשניות לרמב"ם). 'בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו'. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו, לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת אנשים. והנה הוא מדה כנגד מדה, כי החסיר חיות העני, וגם חשב שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיארכו לו חייו. לכך יחסרו חייו ותשאו תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת כלום. מד"ש בשם הר"ם אלמשונינו' (תויו"ט). ראה עוד ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי אפשר שכיון שפוגע בעניים, וגורם להם סבל, אז עונשו הוא שיתגלה בו דבר שהוא סבל שמצוי יותר אצל עניים, וזהו מחלת הדבר. שכיון שאצל העניים יש מחסור במאכלים איכותיים וכן בתרופות, וגם מקום לנוח ולהתחזק בקושי קיים אצלם, אז כשיש מחלת דבר זה פוגע בהם יותר קשה; וכן חייבים לצאת בין אנשים כדי לעבוד ולהתפרנס בכל מחיר בשביל חייהם, וכך נדבקים יותר הרבה מעשירים שמתרחקים משאר החולים ואף יוצאים מהעיר בשביל זה, כדי שלא להדבק. לכן כנגד שבמעשיו פגע בעניים וגרם להם לסבל (ובפרט במאכל, שזה דבר שמשפיע על השרידות, וכן בשביל זה יוצא ונדבק) אז עונשו הוא שיתגלה אצלו פגיעה וסבל בדבר שמצוי יותר בעניים, וזהו מחלת דבר. אולי אפשר שמתנות עניים זהו גילוי החסד בשיאו, שהעני הולך ולוקח בעצמו כאילו השדה שלו, אז זה מגלה על עומק החסד בבנ"י (שלכן אפילו בדבר כמו שכחה, ששוכח, מתגלה בזה מצווה, שהעני יקח כעשיית חסד), והחסד זהו העומק של גילוי בנ"י: 'אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ): "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט): "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). לכן במתנות עניים שזהו עומק החסד, כעין מתגלה על כלל גילוי החסד לעניים שישראל עושים (בהקשר לגידולי קרקע): השארת פאה בשדה מתגלה כעין שמיטה, שמשאיר את שדהו לאחרים, שבפאה משאיר חלק משדהו לעניים. לקט ופרט (זה אותו עקרון, לקט בתבואה, ופרט בענבים) שזה כשנופל בזמן הקצירה והבצירה, זה כעין מעשר עני שהוא נותן לעני, שזהו נתינה לעני בעשית מעשה שעושה ולכן קשור כעין הלקט שמשאיר לעני מתוך מעשהו שקצר שזהו שעשה פעולת עשיה (שקצר, ואז נפל לו) [בלקט לא עושה מעשה לתת לעני, אלא יש בעניין לקט גילוי של מעשה, שקוצר], וזה במהלך הקצירה וכך ניתן לעניים מעשר עני במהלך השנים שזהו בשנה השלישית (בערך מרכז שש שנות הקצירה שלפני השמיטה). שכחה זה גם נעשה בעקבות מעשיו, שבעקבות שבמהלך האסיפה של העומרים (או אסיפת חבילות הפירות) הוא שכח אחד (או שנים) מהן אז יש בזה דין שכחה (וכן אם שכח לקצור חלק במהלך הקצירה, אז יש בזה דין שכחה), ולכן גם בזה מתגלה כעין מעשר עני, שמקבלים ע"י פעולה, ואסיפת העומרים נעשית כעין בסוף, לאחר שאסף את התבואה לעומרים (וכן שכחה בקצירה זה כעין שחשב שגמר שם, ששכח שיש לו עוד), ולכן זה מתגלה במעשר לעניים בשנה השישית שזהו סוף שנות עבודת השדה (לפני שמיטה). בעוללות משאירים את הגפן הזו לעניים ולכן זה מרמז על מתנות העניים עצמם, שיש בהם מעלה שנותנים לעניים לאסוף בעצמם (ויין משמח לב האדם, וכך מתגלה בעניים ששמחים שבוצרים בעצמם בכבוד, ואח"כ גם ישמחו ביין), שזה הדבר המשותף לכל חמשת מתנות העניים (וגילוי זמן נתינת מתנות העניים זה עד סוכות, שלכן בשמ"ע נענשים על כך; ובסוכה אדם דר בדירת ארעי, שלא בדירתו הקבועה, כעין שהעני נכנס לשדה שאינה שלו ממש כקבועה לו, אלא כארעי שמשתמש בשדה לקחת מתנות עניים). על מתנות עניים ומעשר עני נרמז בתורה שהם כגילוי המקדש והקורבנות: '"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש ... ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט". אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא; ויקרא כג,כב). בכל יהודי יש גילוי שקשור לשכינה (כעין מקדש), שיש בו נשמה קדושה חלק אלוק, שזה דבר מהותי בנו, וכן מתגלה בנו מתנות עניים וחסד (שמתנות עניים הם חלק מכלל החסד) שזה דבר מהותי בנו, שהוא מהסימנים של ישראל, וזה דבר שמראה על גילוי אלוקי בנו: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים' וכו' (סוטה יד,א); לכן מתגלה קשר בין מתנות עניים ומע"ע למקדש והקורבנות. לכן כיון שמתנות עניים ומעשר עני ושמיטה מראים על פנימיותנו, מהותינו הקדושה (חיבור לשכינה וחסד שבנו; ובפרט מתגלה במתנות עניים שזהו חסד ייחודי לישראל), אז כשפוגם בזה, כשלא נותן את המעשר עני ומתנות עניים ושמיטה, מתגלה כנגד זה עונש בגילוי פנימי באדם, וזהו שבא עונש של מחלת דבר שמחלה זה בתוך גוף האדם (וזה מתגלה על שחוטא בדברים שגם מתגלים כנגד מתנות עניים, כמו שאמרנו קודם שמרמזים, שהם מגלים במיוחד את מהותנו המיוחדת ולכן מודגש יותר העונש בגילוי של פנים האדם). ולחולה יש חום כעין שברעב נגרם לאדם הרגשת חום, שכך הוא גרם לעני שירגיש חום מהרעב ולכן נענש בדבר שירגיש חום. ודבר זו מחלה שמתפשטת ברבים, כעין רמז לפגיעה בגילוי חסד שהוא דבר המתגלה ברבים, בסימנים של כלל ישראל. אולי נאמר על גילוי "יד" במצרים שזה מכת דבר: '"ביד חזקה". זו הדבר, כמ"ש: "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" וגו'' (ספרי; דברים כו,ח). לכן כעונש על אי דאגה לעניים, שהם כעין פושטים יד לצדקה ובכ"ז מתעלמים מהם, אז העונש הוא בגילוי של יד שהתגלתה במצרים שזהו עונש דבר. שבמתנות עניים נאמר קשר ליציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" (דברים כד,כב), לכן העונש על התעלמות מיד העני מתגלה ביד שהתגלתה במצרים שזהו הדבר.