אליהו סוף של התחלה אינסופית
הקטע הכי חשוב בפרשת אליהו. הוא אכורד הסיום. מי שהורג בשם קנאות אלוקית מאות בני אדםלא יכול להסתלק מהעולם במוות רגיל. במוות רגיל אין את יסודות המשפט והכפרה שיש בהם להכיל ולמחות פשע שכזה. אדם כזה צריך להמשיך לנוע עם כדור הארץ לעד כמו קיין שעל רצח הבל נענש להיות נע ונד בארץ. אליהו נענש להיות המתקן הנצחי . המשלים הנצחי. המפייס הנצחי... הנה כי כן אליהו המותש השבור והמיואש ביקש למות ולסיים הקריירה. והאלוהים מתעלל בו במרכאות מוליך אותו בסדרת חינוך מייגעת.תוך השוואה למשה. משה קבל תורה בארבעים יום והוא אליהו נדרש ללמוד שוב ונכון יותר את התורה באזרבעים יום של הליכה לחורב. דווקא חורב להמחיש את ההרס והחורבן לתורת ישראל שגרמו מעשיו של אליהו. והנה עומד אליהו בחורב לפני האלוהים והאלוהים ממחיש לו שאלוקותו אינה ברעש ובסופות של חורבן ורצח. תורת האלוהים מונחלת בדממה דקה. דממה אינה רק שקט אלא גם סימול אפשרי למרחץ דמים היכרחי. היהדות איננה מתיישבת עם מרחצי דמים פרועים או סיטוניים. וודאי לו תוצר של קנאות דתית אלא במנימום ההכרחי של המשפט גזרי דין של מוות מצומצמים ל דממה
