[1]  קמא,ח: כִּי אֵלֶיךָ, יְהוִה אֲדֹנָי עֵינָי; בְּכָה חָסִיתִי, אַל-תְּעַר נַפְשִׁי: ש: מה עשוי לקרב את המתפלל אל ה' כך שתִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ? ת: התייחסותי אל ה', מביאה את ה' אלי. הפנייה אל ה' מקדימה את 'אלוהים' ל'אדוני': כִּי אֵלֶיךָ, יְהוִה אֲדֹנָי עֵינָי (המילה יְהוִה בניקודהּ מצביע על קריאתהּ כ'אלוהים'), כלומר הפנייה אל ההופעה השופטת של ה' (אלהים) המצביעה על התמסרות מוחלטת לפסיקתו של ה', ואחר כך קבלת אדנותו על המתפלל. זה גורם למתפלל להצהיר: בְּכָה חָסִיתִי, אַל-תְּעַר נַפְשִׁי (ח).

[1]  קמב,ח: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר, נַפְשִׁי--לְהוֹדוֹת אֶת-שְׁמֶךָ: בִּי, יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים--כִּי תִגְמֹל עָלָי: ש: מה לדעת המתפלל יביא את ה' להצילו מאויביו? ת: לאחר הצלתו המתפלל יודה לה' (לְהוֹדוֹת אֶת-שְׁמֶךָ) והוא ייהפך לדגם של צדיק (בִּי, יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים), שיגרום להגדלת שם ה' בעולם.

[1]  קמג,י: לַמְּדֵנִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ: ש: מהי הדרך הנכונה להתקרב אל ה'? ת: אדם מעצמו לא מצליח להתקרב אל ה', וצריך ללמוד את דרכי ה' ורצונו, ואז יתחבר אליו, וה' יענהו. זאת לאחר שהמתפלל התחנן לה' שיעזור לו: שְׁמַע תְּפִלָּתִי--הַאֲזִינָה אֶל-תַּחֲנוּנַי (א), פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ (ו), מַהֵר עֲנֵנִי, יְהוָה (ז), ועוד.

[1]  קמד,טו: אַשְׁרֵי הָעָם, שֶׁכָּכָה לּוֹ: ש: במה בא לידי ביטוי המצב הטוב של העם? ת: הביטוי הכי בולט הוא: וְאֵין צְוָחָה, בִּרְחֹבֹתֵינוּ (יד), כולם בשלווה, וזאת לאחר שה' עשה רבות בעניין, כגון: הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב (א), הַפּוֹצֶה, אֶת-דָּוִד עַבְדּוֹ--מֵחֶרֶב רָעָה (י), מְזָוֵינוּ מְלֵאִים--מְפִיקִים מִזַּן, אֶל-זַן (יג).

[1]  קמה,א: אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ: ש: בעבור מה המתפלל מרומם את ה'? ת: כל הפרק מפרט את רוממות ה', כגון: גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד (ג), חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה (ח), מַלְכוּתְךָ, מַלְכוּת כָּל-עֹלָמִים (יג), ועוד. כפועל יוצא מרוממות זאת, המתפלל מכיר ברוממותו, ואומר: תְּהִלַּת יְהוָה, יְדַבֶּר-פִּי (כא).

[1]  קמו,ה: אַשְׁרֵי--שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ: שִׂבְרוֹ, עַל-יְהוָה אֱלֹהָיו: ש: מתי האל יעזור למתפלל? ת: כאשר המתפלל ישים את תקוותו ושֹיברו על ה'. המתפלל מציין את גדולת ה', עֹשֶׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ו), עֹשֶׂה מִשְׁפָּט, לָעֲשׁוּקִים (ז), פֹּקֵחַ עִוְרִים (ח), ועוד. כדי לזכות בטוב ה', צריך להאמין ולייחל רק לה': שִׂבְרוֹ, עַל-יְהוָה אֱלֹהָיו.

[1]  קמז,ז: עֱנוּ לַיהוָה בְּתוֹדָה; זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר: ש: האם ה' צריך את התודה והזמר של עמו? ת: לא ה' צריך את התודה, אלא העם חש צורך להודות לה' במילים ובזמר: כִּי-טוֹב, זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ (א), העם רואה את גדולת ה' בבניין ירושלים ובקיבוץ הנידחים: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה; נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (ב), ורואה עוד את גדולתו. תגובה טבעית היא להודות למֵיטיב לך, ולזמר לו. הכרת הטוב לה' פותחת את עיני העם לראות כי ה' נתן את חוקיו רק לעמו (יט), ולא לגויים: לֹא עָשָׂה כֵן, לְכָל-גּוֹי (כ).

[1]  קמח,יד: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל-חֲסִידָיו--לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: ש: לשם מה כל התהילה לה' המוזכרת בכל הפרק בלשון 'הללוהו'? ת: תהילת ה' בפי כל, כולל שמים, מרומים, מלאכים, שמש וירח (א-ו), וכן מן הארץ, התנינים, אש וברד, שלג וקיטור, רוח סערה, הרים וגבעות, עצים וחיות, מלכים, שרים, בחורים וזקנים (ז-יב). כל התהילה נועדה להבהיר שהכול מכוון על ידי ה' להרים את קרן ישראל, להלל את חסידיו בני ישראל, הקרובים אליו (יד).

[1]  קמט,ד: כִּי-רוֹצֶה יְהוָה בְּעַמּוֹ: ש: מדוע העם שר ומהלל לה' (שִׁירוּ לַיהוָה, שִׁיר חָדָשׁ; א), ושמח ביוצרו (יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו; ב)? ת: העם זוכה לרצון ה' בו (ד), ומכיוון שכך העם זוכה לטובות ה', כגון לַעֲשׂוֹת נְקָמָה, בַּגּוֹיִם (ז), לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים (ח), ועוד. לולי רצון ה' לעזור לעמו – זה לא היה קורה, והעם לא היה שר שיר חדש לה'.

[1]  קן,ו: כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: ש: מי יהלל לה' על קודשו, גבורותיו וגדולתו, בכל אמצעי הנגינה, כגון שופר, נבל כינור, ועוד? ת: כל אדם שיש בו נשמה, לא רק מבני ישראל, יהלל את ה'. כלי נגינה משמשים את כל העמים, לכן גם הגויים יהללו את ה', והמילה המקובלת על כולם היא – הללויה (ו).

בשבח והודיה לה', תם ונשלם ביאור אי"ם לספר תהלים, ביום העצמאות תשפ"ו.

מִשְׁלֵי

[1]  משלי א,ב: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה: ש: מהו הנושא בפסוק זה ובבאים אחריו עד פסוק ו'? ת: הנושאי הוא 'משלי שלמה' שבפסוק א', כאילו היה כתוב 'משלי שלמה בן דוד מלך ישראל עוסקים בנושאים אלה: לדעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה' וכו', עד פסוק ו'. בפסוק ז' (יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת; חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ) מסביר שלמה כי אמנם הדבר החשוב הוא יראת ה', והיה ראוי להתייחס במשליו לנושא זה, אלא כיוון שאווילים בזו לחכמה ולמוסר, הקדיש את משליו לחכמה ולמוסר בלבד.

[1]  א,ח: שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ: ש: מהו 'מוסר' ומהו 'תורה', וכן האם הכוונה שיש לשמוע רק למוסר היוצא מפי האב ולא למוסר היוצא מפי האם, והאם אין לשמוע לתורת האב? ת: מוסר – הוראות ישרות וצודקות. תורה – תובנות הנלמדות מן החיים. אין העדפה של מוסר או תורה, מפי האב או האם. ו"ו החיבור ('ואל תיטוש') מורה על הוספה, ולא הפחתה, כאילו נכתב כך: 'שמע בני מוסר אביך ותורתו, ובנוסף למוסר שתקבל מהאם, אל תיטוש תורת אמך.

[1]  א,כז: בְּבֹא כשאוה (כְשׁוֹאָה), פַּחְדְּכֶם--וְאֵידְכֶם, כְּסוּפָה יֶאֱתֶה; בְּבֹא עֲלֵיכֶם, צָרָה וְצוּקָה: ש: האם אפשר לראות בפסוק זה נבואה על השואה שהיהודים חוו במאה הקודמת, והסיבות לה? ת: השואה המתוארת בפסוק מובנת כאסון ענק של 'צרה וצוקה', שיבוא עלינו כסופה, ללא אזהרה ובעוצמה רבה. זה בהחלט יכול להתאים לניסיון להשמדת העם היהודי על ידי הנאצים. הסיבות לכך מובאות בפסוקים הקודמים, כגון: יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ (כד), וַתִּפְרְעוּ כָל-עֲצָתִי (כה). ה' מבטיח שילעג להתנהגות זאת: גַּם-אֲנִי, בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק (כו). הסיבה המכרעת לשואה זאת מובעת בפסוק כט: תַּחַת, כִּי-שָׂנְאוּ דָעַת; וְיִרְאַת יְהוָה, לֹא בָחָרוּ, כלומר לא קיימו דעת ויראת ה'. 'דעת' יכולה להתפרש גם כלימוד תורה וגם כלימודי מדע.

[1]  ב,ד: אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף; וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: ש: מהי העצה, איך לגרום לאדם שיקשיב לחכמה (ב), יטה ליבו לתבונה (ג)? ת: העצה היא שהוא יתייחס לחכמה ולבינה כמו אל כסף ומטמון, אז הוא יחפש אותן בכל כוחו, וכמו כן: אָז--תָּבִין, יִרְאַת יְהוָה; וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא (ה). השאיפה להשגת כסף היא דוגמא איך לשאוף למציאת החכמה האלוהית, וכן להצילו מדרך רע (יב), מאשה זרה (טז), ולמען הוליכו בדרך טובים (כ).