"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" וגו' (ויקרא כא,א-ג). התורה משתמשת כאן שלוש פעמים במילה אמירה (ויאמר, אמר, ואמרת). יש הבדל בין דיבור לבין אמירה, שדיבור הוא דיבור קשה (מכות יא,א), ואילו אמירה היא אמירה רכה: "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט,ג). '"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" – אֱמֹר בְּלָשׁוֹן רַכָּה' (מיכלתא). 'שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצות' (לקח טוב). לכן נראה שכאן רמזה התורה על ריבוי של אמירה בנחת כיון שמזהיר את הכהנים שלא ליטמא למת, ופעמים שזהו חבר קרוב מאוד לליבו, ויש לו צער גדול מכך שלא יכול ללכת וליטמא לו, לכן אומרת התורה שיש להתחשב במצבו ולומר לו בלשון רכה. בפרט שאין לומר לו בלשון קשה ובחומרה, שמא מתוך כך יבוא להתמרד. בפרט שכאן נדרש שהטומאה באה אפילו בדברים קטנים, שכך למדו בספרא: '"ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" – אין לי אלא המת, ומנין לרבות את הדם? תלמוד לומר: "לנפש", ואומר: "כי הדם הוא הנפש". מנין לרבות את הטומאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר: "ואמרת אלהם" – לרבות את הטומאות הפורשות מן המת'. 'כל הטומאות – כגון כזית בשר ועצם כשעורה' וכו' (פירוש חפץ חיים). לכן חשוב להזהיר את הכהנים שיקפידו בכך, וכיון שזה דבר קשה ומכביד ביותר לכן צריך לדבר אליהם בנחת כדי שהדברים יהיו מיושבים בשמחה בליבם וכך לא יזלזלו בזה אלא יקפידו כמו שצריך. אולי גם עניין הלשון הרכה חשובה במיוחד בשביל ההמשך, שמובא איסורי החיתון של הכהנים: “אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו" (פס' ז). '"זונה" - שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא). "חללה" - שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון: בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט (קידושין עז), וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה' (רש"י). כיון שזה מצמצם מאוד את הנשים איתם הם יכולים להתחתן, וקורה הרבה פעמים שמתאהבים במישהי וקשה להם להימנע מלהתחתן איתה, ולכן צריך לדבר בנחת בצורה שיתיישבו הדברים בליבו אחרת אם ייאמר בצורה קשה זה יגרום לו להתמרד. אולי גם אם יכולים למנוע ממנו בכח מלהתחתן עמה בכ"ז זה יישב בליבו, ובזמן עבודתו במקדש זה יהיה בראשו וליבו, שחש שנאה והתנגדות למעלתו ככהן שקשור לעבודת הקב"ה שלכן נמנע ממנו מלהתחתן עם זו שכ”ך רצה, ודבר זה אינו ראוי שיהיה, שזהו כעין פגם במעלת הקדושה בעבודתו; לכן צריך לדבר בנחת כדי שהדברים יתקבלו בצורה שלמה מכל הלב ולא יהיה בליבו שנאה ובוז בשל כך. אולי גם למדו מהפס' כאן: 'ת"ש: (ויקרא כא, א) "אמור … ואמרת", להזהיר גדולים על הקטנים … דלא ליטמו להו בידים' (יבמות קיד,א). 'אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת – שתי אמירות הללו למה? להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו' (רש"י). שלפעמים הילד בוכה וצורח שרוצה דבר מה ואז נותנים לו כדי להרגיעו, וכאן נאסר לתת לילד דבר שיטמאו; וכך הילד יצרח ויביא לכעס להוריו, לכן התורה אומרת בלשון אמירה, לשון רכה, כרמז להורים שלא יכעסו ויפעלו וידברו בלשון קשה, אלא לומר להם בנחת שעליהם להתגלות ברכות, לחנך את הילד בנחת. שלא יגרמו לילד שישאר בו כעס בגלל זה, אלא ירגיעו אותו אח"כ וידברו אליו בנחת ואהבה כדי שלא יהיה לו בליבו שנאה נגד התורה ח"ו. וזהו כעין שנכתב "אמר אל הכהנים בני אהרן", שבני אהרן זהו כרמז לקטנים ('"בני אהרן" – אף הקטנים במשמע' [ספרא]), שאליהם יש לומר בלשון רכה ("אמר”), ולהוסיף לדבר בלשון רכה ("ואמרת אלהם"), שכך יש לחנך את הילדים שישאר בליבם ראיה של נחת ורכות בקשר לתורה ולא ישאר בעיניהם שזהו דבר של כפיה ויבואו לסלוד ממנו. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר למה נאמר בלשון אמירה ('תורת המקרא' פרשת “אמור"): 'משום שלכהנים יש לדבר בלשון רך, כמו שכתוב: "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא" (מלאכי ב,ו-ז). על כן דברה התורה באמירה בפרשה שלנו, משום שהיא לשון נחת, כראוי לכהנים'.