תרגום יונתן בן עוזיאל כפירוש לתורה: פרשת שמיני

ויקרא ט,ב: וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה--תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי יְהוָה: קח לך עגל בן בקר לחטאת, כדי שלא יספר עליך השטן לשון שלישי על דבר העגל שעשית בחורב, וגם איל לעולה תקח, למען תזכר לך זכות יצחק, שעקדו אביו כאייל בהר העבודה, שניהם יהיו תמימים, והקרב לפני ה'.

ט,ג: וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: ואל בני ישראל לדבר לאמור, קחו אף אתם שעיר עיזים, לפי שהשטן נמשל בו, כדי שלא יספר עליכם לשון שלישי על דבר שעיר העיזים ששחטו שבטי יעקב ורימוהו, ועשהו לחטאת. ועגל, לפי שהשתעבדתם לעגל, וכבש בן שנתו, כדי שתיזכר לכם זכות יצחק, שעקדו אביו ככבש, שניהם תמימים לעולה.

ט,ז: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קְרַב אֶל-הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת-חַטָּאתְךָ וְאֶת-עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ, וּבְעַד הָעָם; וַעֲשֵׂה אֶת-קָרְבַּן הָעָם, וְכַפֵּר בַּעֲדָם, כַּאֲשֶׁר, צִוָּה יְהוָה: והיה כשראה אהרן המזבח בקרנין מתדמה לעגל, פחד לקרב אליו, אז אמר לו משה: הגס דעתך וקרב אל המזבח ואל תפחד, ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם ... .

ט,כב: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה—וְהַשְּׁלָמִים: ופרש אהרן את ידיו מול העם וברכם, וירד מן המזבח בשמחה, משכילה לעשות החטאת והעולה וזבחי השלמים.

ט,כג: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם: וכשנעשו הקורבנות ולא נגלתה השכינה היה אהרן נבעת, ואמר למשה: אולי לא התרצה ה' במעשי ידי. אז באו משה ואהרן אל אוהל מועד והתפללו על עם בית ישראל, ויצאו וברכו את העם. ואמר (משה): יקבל ה' ברצון את קורבנכם וימחל ויסלח לחטאיכם. ומיד נגלה כבוד שכינת ה' לעל העם.

י,ב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה: ויצאה שלהבת אש מלפני ה' בקצף, ונחלקה לארבעה חוטים, ונכנסה בתוך חוטמיהם ושרפה את נשמותיהם, אך גופיהם לא נחרכו, ומתו לפני ה'.

י,ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן: ואמר משה לאהרן ... בקרֵבים אלי אני מקדש המשכן, שאם לא יזהרו במלאכת הקורבנות אשרפם בשלהבת אש מלפני, כדי שלעיני כל העם אתכבד, ושמע אהרן ושתק, וקיבל שכר טוב על שתיקתו.

י,כ: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: ושמע משה והוטב בעיניו, והוציא כרוז במחנה לאמור: אני הוא שנעלמה ההלכה ממני, ואהרן אחי הזכירהּ לי.

יא,ג: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ: כל שסדוקה הפרסה ושסועות שסעים הפרסות, ושיש לה קרניים, מעלת גרה בבהמה – אותה תאכלו.

יא,יג: וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם:  אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה: ואת אלה המינים תשקצו מן העוף: שאין להם אצבע יתירה, ושאין לו זפק, ושקורקבנו אינו נקלף, אל ייאכלו ... .   

יא,מב: כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם: ... וכל ההולך על ארבע, מן הנחש ועד נדל המרבה רגליים ... .