"שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי … ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" וגו' (שמות יב,טו-יז). התורה אסרה חמץ בפסח, אולם מה המיוחד בחמץ שלכן כ”ך נאסר וחמור עד שהאוכלו חייב כרת? (ראה 'מועדי ישראל' מאמר 'שלש שיטות להבנת קדושת המצה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א.) המצה מסמלת את הגאולה ממצרים, שעוד רגע קט היו נופלים לשער החמישים של הטומאה ולא היו יוצאים, שלכן ההפרש בין אותיות 'חמץ' ו'מצה' זהו נקודה קטנה שמחברת באות והופכת את ה-ה' ל-ח' (כידוע), ובנ"י יצאו ממצרים בחיפזון (כדי שלא ליפול לשער הנ' ואז לא היו יוצאים [ראה 'לזמן הזה' ניסן, 'למשמעותו של איסור חמץ', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א]), וכך לא הספיק בצקם להחמיץ (כמו שאנו אומרים בהגדה 'מצה זו' וכו'; אמנם ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'מצה זו על שום מה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן המצה מרמזת על ההשארות בקדושה, ולכן החמץ שהוא היפוכו הוא מרמז על הנפילה לטומאה. אולי גם כרמז שבנ”י יצאו ממצרים, אולם יצאו רק חמישית (ואולי זה רמוז באות ה' שבמצה כרמז לחמש [בגימטריה], כרמז שיצאו רק חמישית, שזהו פתח קטן שיש בצד באות ה' כעין רמז שיצאו [כעין פתח יציאה] רק מעט בגילוי חמש – שזהו רמז לחמישית [חמש קטן], והשאר שלא יצאו, כעין שנפלו לטומאה שרמוזה בחמץ, שבאות ח' יש פתח רק למטה [שלהם נסגר הפתח שבאות ה' ליציאה דרכו], כעין רק לרדת לטומאה ולהשאר בה [שיש פתח רק למטה לחומריות הגסה]), שהשאר לא יצאו כי לא רצו לצאת כי היה טוב להם במצרים: 'שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת' וכו' (שמו”ר יד,ג), שזה מתגלה כעין היפך מהשעבוד, שהעבדים בזויים ובעניות, ורק רוצים כבר לצאת, שלא כאותם שהתחברו ודבקו במצרים. לכן זה מתגלה בכעין חמץ ומצה, שאלו שרצו לצאת ונגאלו, רצו למהר ולברוח ממצרים כמה שיותר מהר בשל השעבוד הקשה, ולכן זה נרמז במצה, שהיא לא מחמיצה כל זמן שפועלים בה עד שנאפת ('כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ' [רמב”ם; הל' חמץ ומצה ה,יג]), שכך אותם שיצאו שועבדו ורק רצו מיד לצאת ממצרים, שזה ללכת אחר ה' כעין אפיה באש, שה' כעין מתגלה באש ("כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" [דברים ד,כד]); לעומת זאת חמץ שעמד בלא תזוזה כעין מגלה על אותם שלא רצו לצאת ממצרים כי היה טוב להם, כעין שלא התגלה בהם קושי השעבוד, כעין נחים שאז מחמיץ, והם לא יצאו אחר ה' כיון שכעין שקעו בטומאה. לכן החמץ מרמז על השקיעה בטומאה, ולכן אסור באיסור חמור בפסח, כיון שכל יציאת מצרים היתה לאותם שלא שקעו בטומאה כעין החמץ. לכן יצה"ר מסומל בחמץ: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א). 'שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו' (רש”י). מה שמביא 'שאור' הכוונה גם לחמץ, אלא שנקט שאור כיון שהוא מחמיץ אחרים, שכך בא לבטא שאנו רוצים לעשות את רצון ה' בטבענו אלא שהיצה”ר שהוא אל זר שבנו ('א"ר אבין: מאי קראה (תהלים פא, י): "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר"? איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע' [שבת קה,ב]), שהוא חיצוני לנו הוא שגורם לנו להחמיץ; כך שגילוי יצה”ר המחטיאנו זהו גילוי של חמץ. אולי גם אפשר שהחמץ מרמז על הנפילה בטומאת מצרים, כיון שבנ”י ירדו למצרים בשל שהיה שם אוכל, והאוכל במצרים היה בעקבות חלומו של פרעה שחלם על "שבע שבלים” (בראשית מא,ה), ולכן הכינו אוצרי תבואה וכך נשארה שם תבואה. לכן המציאות של הטומאה שנפלנו במצרים שורשו בחלום פרעה על השבולים (וזהו גם שחלם על פרות, כעין רמז לחטא העגל שחטאו בעקבות הרגלם בתרבות מצרים ששקעו בה; ובחלום היו שבע שיבולים או פרות כנגד שבע שנים, כעין פסח שהוא היציאה ממצרים לאחר שנים ששקעו בה, ניתוק מהטומאה שבאה מהם, וכך הוא שבוע ימים של חג הפסח, שאז התגלתה הגאולה – ממכת בכורות עד קריעת הים). וזה מתגלה דווקא בחמץ, כיון שמהחלום ידעו שעליהם להשאיר תבואה מזמן השובע, כך שזהו כעין שהאוכל שבאו ישראל לקחת היה מהגילוי של השבולים הבריאות (בחלום), שהם שמנות כעין תפוחות; לכן הנפילה בטומאת מצרים מקורה בגילוי של כעין חמץ. כמו"כ זה נעשה בעקבות שישראל ירדו למצרים, שזזו ממקומם, ולכן זהו כעין תפיחה שתופח (ועולה) מצורתה של העיסה שנעשתה תחילה. בנוסף, בנ"י ירדו כזמניים למצרים, אלא שנשארו ולא חזרו לא"י, כמו שאנו אומרים בהגדה: '"וַיָּֽגׇר שָׁם" – מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִֽינוּ לְהִשְׁתַּקֵּֽעַ בְּמִצְרַֽיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: לָגוּר בָּאָֽרֶץ בָּֽאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶֽיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶֽרֶץ כְּנָֽעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶֽיךָ בְּאֶֽרֶץ גֹּֽשֶׁן" (בראשית מז, ד)', וכך במשך הזמן נפלו בטומאת מצרים, שזהו כעין תפיחה שעובר זמן וכך מחמיצה העיסה (וזה בח”י רגעים, כעין רמז שבתחילה ירדו רק כדי חייהם, כי לא היה אוכל בא”י, ולכן בזמן זה הוא לא מחמיץ, אבל נשארו יותר וכך החמיצו בטומאת מצרים). אולי חמץ משפר ביותר את העיסה, ולכן זה רומז לחטא עץ הדעת, שהוא היה חיטה: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון … ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). ועץ הדעת הביא לתאוות, ולכן זהו כעין גילוי של החמץ שהוא טעים יותר ומושך בתאווה לאכילה. וכן בתפיחה הבצק גודל ותופח, שזה כעין האכילה של אדם וחוה שאכלו בעקבות דברי הנחש: “כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע” (בראשית ג,ה), שזהו גילוי של גאוה, לרצות להיות כמו אלקים. וזהו גילוי של חטא שחטא אדם הראשון, וכן גילוי גאוה שהוא שורש רע לריחוק גדול מהקב"ה: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א). וכן השקיעה בטומאת מצרים קשורה לגילוי של טומאת מצרים, שמצרים היתה מרכז הכפירה בקב"ה דרך החכמה (כמו שאומר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “לך לך"), שזהו כעין עץ הדעת (שזה גילוי של דעת להרע), וקשור לגאוה; לכן החמץ מרמז על טומאת מצרים שבנ”י נפלו בה עד שכמעט שקעו בה ולא היו יוצאים, ולכן האיסור החמור של חמץ שהוא בבל יראה ובל ימצא, שכעין לא יביט ("בל יראה”) לכפירה שבחכמתם וימשך אחר טומאתם, וכך ישאר במצרים, שזה אסור שיהיה, שהוא "בל ימצא" במצרים, שלא ישאר שם; והאוכלו חייב כרת, שמי שמתחבר (כעין אוכל שמכניס לתוכו) עד שהיה שוקע לגמרי בשער ה-נ' שבטומאה, היה נכרת בהשארותו במצרים, שאז היה שוקע בטומאתם. ולכן המצה מסמלת את הקדושה, כעין שהשוני מ'חמץ' הוא באות ה', שיש בה פתח שלא כאות ח', שזהו כעין רמז לחסרון קטן שמתגלה באות ה' (מהאות ח'), וזה חסרון קטן כעין רמז שהגילוי באות ה' זהו בגילוי קטנה שכך רומז לנ' שזה בגימטריה גדולה מהאות ה' (5<50), ועם חסרון מהאות ח' (של חמץ) כרמז שהיה חסר מלהגיע לטומאה כחמץ – מליפול לשער ה-נ', שכך לא נפלנו לגמרי ולכן משם זה הביא אותנו לעלות לקדושה.