באיסור חמץ בפסח ישנם ארבע מצוות מהתורה, כמו שמסכם זאת הרה"ג אליעזר מלמד שליט"א (פניני הלכה; פסח, ב,א): 'ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת: האיסור הראשון – שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): “וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ”, ולמדו חכמים שבכלל האיסור לאכול חמץ בפסח כלול גם האיסור ליהנות מהחמץ. עוד נאמר (שם יב, כ): “כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ”, ומכאן למדו שלא רק דבר שהחמיץ מחמת עצמו אסור אלא אף אם החמיץ מחמת דבר אחר – אסור באכילה בפסח. עוד צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח – כרת, שנאמר (שם טו): “כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי”. האיסור השני – שלא ימצא חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יב, יט): “שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם”, שאור הוא השמרים שעל ידם מחמיצים את הבצק, אך אין הכוונה לאסור כאן רק שאור אלא גם חמץ אסור שימצא ברשותנו. האיסור השלישי – שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): “מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ”. בשני איסורים אלו עובר רק מי שנמצא ברשותו בפסח חמץ בנפח של שיעור כזית לכל הפחות, אבל אם נשאר ברשותו חמץ שנפחו קטן מכזית, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): “שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם”'. אולי אפשר שהתורה נתנה ארבע מצוות באיסור חמץ כיון שזה קשור ליציאת מצרים, שה' זרז את ישראל לצאת מהר כדי שלא יחמיצו בטומאת מצרים, שאילו היו נשארים עוד מעט היו נופלים לשער החמישים ולא היו יוצאים לעולם; לכן יצאו מהר ולא הספיק בצקם להחמיץ וכרמז לזה אנו מצווים לאכול מצה ולימנע מחמץ. לכן כיון שאיסור החמץ מרמז על החשיבות שלא ליפול לטומאת מצרים, אלא שישאר בנו חיבור לקדושה, שלכן היה ראוי שיצאו מיד ממצרים (ולכן אז לא החמיץ), לכן מתגלים בו ארבע מצוות כרמז לגילוי הקדושה שהיה בבנ"י שבזכותם היו ראויים לצאת מצרים (ואף היה בהם גילוי של הקדושה שהיתה בישראל שבזה מוכח שלא היו שקועים לגמרי בטומאת מצרים ולכן עדיין ראויים ליגאל; ואולי אף הם שנתנו את הכח שלא לשקוע לגמרי בטומאת מצרים עד אז). שהזכויות ליגאל הם ארבע: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים – שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה. לא שנו את שמן: ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, לא היו קורין ליהודה רופא ולא לראובן לוליאני ולא ליוסף לסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי. לא שנו את לשונם: להלן כתיב (בראשית יד): "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", וכאן (שמות ג): "ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו", וכתיב (בראשית מה): "כי פי המדבר אליכם", בלשון הקודש. ולא אמרו לשון הרע: שנאמר (שמות יא): "דבר נא באזני העם", אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו. ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה: תדע לך שהיה כן, אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנא' (ויקרא כד): "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן"' (ויק"ר לב,ה). שנראה שהתגלתה מצווה מכח כל זכות: האיסור לאכול חמץ בא מכח שמירתם שלא לשנות את לשונם, שהלשון משתמש לדיבור וגם לטעימת האוכל, לכן מתחבר בין הדיבור של לשוה"ק לאכילה שלא לאכול חמץ. (אולי לכן יש דין שאם נפסל מאכילת כלב אין בו דין חמץ מהתורה [אמנם אסור מדרבנן כיון שמחשיבו בכך כאוכל], כרמז שבאכילת חמץ יש גילוי הבדל בין אדם לחיה, שזהו גילוי של הדיבור שהוא המבדיל בין דרגת חי למדבר). לכן גם יש בו דין מיוחד שהאוכל חמץ ענוש כרת, שזהו כריתות גשמית ורוחנית (שגם נשמתו נכרתת), שבזה רומז שזה קשור לדיבור, שהוא גילוי גשמי של החלק הרוחני שבאדם, של הנשמה (אונקלוס; בראשית ב,ז); לכן עונשו כרת שזה כריתות מהעוה"ז הגשמי ומהעוה"ב הרוחני, כעין הדיבור שקשור לגשמי ולרוחני. ולמדו מהפס' של איסור אכילה שאסור החמץ גם בהנאה (פסחים כא,ב), וזה כעין כמו המתגלה בדיבור שהוא קודש, שיכול לאסור הנאה ע"י דיבור – שמחרים את הדבר. ונאמר באיסור אכילה לשון חמץ (“חמץ”, “מחמצת”), כרמז שאם משתמש בדיבורו שלא כראוי הוא פוגם בו, כעין מחמיץ אותו (כמו שחמץ נחמץ מעצמו). האיסור של "לא ימצא בבתיכם" בא מכח שלא היו פרוצים בערווה, שזהו רמז “לא ימצא בבתיכם”, שלא ימצא אחר בבית לחטא ערווה; לכן נאמר בזה "שאור", שזה דבר שמחמיץ אחרים, כך חטא הערווה נעשה ע"י שיש אדם אחר שאיתו עושים את מעשה הערווה. האיסור של "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" בא מכח שלא שינו שמם, שלכן נאמר "בכל גבולך" כעין מרמז בכל גבולך – שכל המקום שלך נקרא על שמך, ולכן רומז לעניין שם. ובפרט ע"פ נוסח המכילתא: 'ומנין שלא שנו שמם? כשם שמיחסן בירידתן, שנאמר (שמות א,ב): "ראובן שמעון לוי ויהודה", כך מיחסן בעליתן, שנאמר (במדבר א,יח): "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" וגו'' (מכילתא שמות יב,ו), שזהו כעין גילוי של שמם שנאמר על הירידה ממקום גבולם בא"י למצרים ("ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" [שמות א,א]), וכן בעליתם חזרה לגבולם (שזהו הפס' בבמדבר שנמנו לקראת הליכתם מהר סיני לארץ); כך שיש כעין רמז קשר בין גילוי “גבולך” ושמות. שם האדם מגלה על מהותו, מה היסוד הרוחני שלו שישפיע ויתגלה בחייו (בגשמיותו), שזהו כעין ראיה שהיא דבר גשמי שרואה את המציאות אבל יש בו חיבור לרוחניות, שהראיה עושה קניין רוחני (כמו שאומר היהודי הקדוש, שהראיה קונה ברוחניות); וכן העין היא הפתח לתוך נשמת האדם, כגילוי פנימיותו כמו שם של אדם. וכן הראיה משפיעה על האדם, שהמביט ברשע חל בו קלקול, ואילו המביט בצדיק חל בו מעלה, כעין דברי רבי: 'אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי, דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה; ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי, דכתיב (ישעיהו ל, כ) "והיו עיניך רואות את מוריך"' (עירובין יג,ב), הרי שהראיה משפיעה על האדם, שזהו כעין רמז לשם שמשפיע על האדם. לכן איסור ראית חמץ קשור לשלא שינו את שמם. ונאמר בזה חמץ ושאור, כעין רמז ששמות בנ"י היו השמות שאיתם ירדו וכן שמות שהתווספו אבל מיוסדים ע"פ שמות בנ"י שאיתם ירדו, שהם שמות ששייכים לגילוי בנ"י; לכן זהו חמץ שזהו הדבר עצמו שמחמיץ, כנגד השמות המקוריים עצמם, והשאור שזה מחמיץ אחרים (משפיע להחמיץ אחרים) זהו כנגד השמות שהתחדשו אבל היו מתואמים ע"פ המקוריים, כעין שהשמות המקוריים השפיעו להתחדשות השמות החדשים, ולכן זהו גילוי שיש מעשה השפעה מאחר (כשאור שמשפיע להחמיץ). המצווה להשבית חמץ באה מכח שלא דיברו לשוה"ר, שזהו שלא סיפרו למצרים שיקחו את ממונם ולא ישיבו, שזהו כעין שהשביתו את ממונם של המצרים (וה' נתן בזה גם מ"ע לקחת ['"ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה”, זו מצות עשה' (מדרש הגדול; שמות ג,כב)], כעין שכך יש מצוה להשבית את החמץ [אמנם גם ניתן בזה מצוות ל”ת, אלא שלל”ת יש את המצוות האחרות שכנגד הדברים האחרים]). ונאמר בלשון שאור כרמז להשפעה לאחרים, שכך המצרים השפיעו ממון לישראל, שהם הביאו להם את ממונם מרצונם: “וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים” (שמות יב,לו). '"וישאלום" – אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך. "וינצלו" – ורוקינו' (רש"י), שכך לקחו ורוקנו את מצרים כמו שאנו מוציאים את החמץ.