"ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד" (שמות לח,ח). '"במראת הצובאת" - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. א"ל הקב"ה: קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר: אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם, שנא' (שיר השירים ח): "תחת התפוח עוררתיך". וזהו שנאמר: "במראות הצובאות". ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה. ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר: "ונחשת התנופה שבעים ככר" וגו' "ויעש בה" וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה; כך דרש רבי תנחומא' (רש"י). אולי אפשר כרמז שנרמז על הסוטה ב"צבאת", כרמז לנאמר בסוטה: “והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה" וגו' (במדבר ה,כז), "צבתה" – “צבאת", שהאות א' מתחלפת באות ה', וכך בשניהם יש כביכול את אותם האותיות: צ,ב,א (\ה),ת. הכיור הוא שבודק את הסוטות כיון שהוא נעשה מגילוי של קדושת המשפחה שנעשה במצרים, כמו שאומרים חז”ל: '"וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדוֹשִׁים" (במדבר ה, יז), אֵין מַיִם קְדוֹשִׁים אֶלָא שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בַּכְּלִי, וְאֵלּוּ הֵן מֵי כִּיּוֹר. וְלָמָּה הָיוּ הַמַּיִם מִן הַכִּיּוֹר? לְפִי שֶׁהַכִּיּוֹר לֹא נַעֲשָׂה אֶלָּא מִן מַרְאוֹת הַנָּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לח, ח): "וַיַּעַשׂ אֶת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת" וגו', אוֹתָן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ: הָאֱלקים מעיד עָלֵינוּ שֶׁיָּצָאנוּ טְהוֹרוֹת מִמִּצְרַיִם. כְּשֶׁבָּא משֶׁה לַעֲשׂוֹת כִּיּוֹר, אָמַר לו האלקים: בְּאוֹתָן הַמַּרְאוֹת עֲשֵׂה אוֹתוֹ, שֶׁלֹא נַעֲשׂוּ לְשֵׁם זְנוּת, וְהֵימֶנּוּ תִּהְיֶנָה בְּנוֹתֵיהֶן נִבְדָקוֹת אִם טְהוֹרוֹת הֵם כְּאִמּוֹתֵיהֶן. דָּבָר אַחֵר, אָמר האלקים: וַהֲלֹא לֹא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, עַל שֶׁשָּׁמְרוּ עַצְמָן מִן הַזְּנוּת; וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא כָּל נִסִּים שעשה האלקים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם לֹא עָשָׂה אֶלָּא עַל שֶׁשָּׁמְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה … אָמְרוּ לָהֶם: בָּנָיו של אלקים הֵן. אָמְרוּ לָהֶן: אֵינָן בְּנֵי מִצְרִים?! לֹא כְשֵׁם שֶׁשִּׁעְבְּדוּ הַמִּצְרַיִם בַּזְּכָרִים לֹא כָךְ שִׁעְבְּדוּ בַּנָּשִׁים?! מִיָּד קָפַץ הַדִּבּוּר עַל משֶׁה אָמַר לוֹ: מְנֵה אֶת בָּנַי וְיֵדְעוּ שֶׁהַבָּנִים בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם ... אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַסּוֹטוֹת: אִמּוֹתֵיכֶן גָּדְלוּ בֵּין הַטְּמֵאִים וְלֹא נֶחְשְׁדוּ, וְאַתֶּם גְּדַלְתֶּם בֵּין הַטְּהוֹרִים וְנֶחְשַׁדְתֶּם, לְפִיכָךְ יָבוֹא מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶן שֶׁל אוֹתָן שֶׁגָּדְלוּ בֵּין הַטְּמֵאִים וְהָיוּ טְהוֹרוֹת, וְיִבְדְּקוּ וְיוֹכִיחוּ לְמִי שֶׁגָּדַל בֵּין טְהוֹרִים וְנִטְמְאוּ, לְכָךְ הָיוּ הַמַּיִם מִן הַכִּיּוֹר' (במדבר רבה ט,יד). הרי שבכיור מודגש שנשות ישראל היו טהורות, ולכן בודקות את הסוטות. אולי אפשר גם שנאמר "צבאות" כאותן נשים צבאו – באו לאוה"מ לענייני קדושה (אונקלוס, ראב"ע, רמב"ן), שזה כרומז שבכיור מתגלה החיבור למשכן – לשכינת ה', ולכן זה בודק את הסוטות האם הן ראויות להיות בעולם, בשליחות לקדש את העולם לה', להפוך את העולם למקום שכינה לה'. כרמז שבהגעה לעבודת המקדש קודם רוחצים ידיים ורגליים בכיור, בתחילת העבודה, וכך כרמז שה' ברא את האשה והביאה לאדם בבריאת העולם, שזה היה ההתחלה, ולכן בודק את קיומה בעולם, האם ראויה להתקיים בעולם (שאליו נבראה), וזה קשור בבירור סוטה, כנגד שנבראה ונתנה לאדם בבריאת העולם להיות אשתו (ולא לנחש). אולי גם כרמז שהנחושת של המראות מבריקה, ולכן זה כעין מזכיר את מזבח העולה שבמשכן שהיה מצופה נחושת, ובגילוי של רעה שמתגלית בבינו לבינה המזבח כעין מוריד דמעות, שזהו כעין גילוי מבריק בדמעות שנוצצות, שכך נאמר ברעה – באדם שמגרש את אשתו הראשונה: 'דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר (מלאכי ב, יג): "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך"' (גיטין צ,ב). וכעין רמז: "וישם את הכיר בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה. ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו כאשר צוה ה' את משה" (שמות מ,ל-לב). כעין שהכיור קשור למזבח, וזה מתגלה "בבאם" כעין כאן שהנשים צבאו ובאו לאוה"מ. אולי אפשר כרמז שבכיור מתגלה כנגד יום שלישי בו נקוו המים: ''אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (תהלים כו ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? … בשלישי כתיב מים, שנאמר: "יקוו המים”. ובמשכן כתיב: "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת" וגו' "ונתת שמה מים" (שמ' ל יח) … ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ? אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל, דכתיב: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ" (דבר' ל יט), אף משכן עדות לישראל, שנאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העדות”. לכך נאמר: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" וגו'' (תנחומא “פקודי” סימן ב). שכך המשכן מעיד על ישראל כמו שהעולם מעיד, ולכן בכיור שבו יש מים, הוא מעיד על נשות ישראל שהן טהורות, ולכן גם פועל על הסוטה וממיתה כעין שמגלה בעולם את עדותו עליה. ובדיקת הסוטה זה עדות שלא הלכה עם זר, כעין שהופרדו המים והיבשה, שכך מעיד שהיא לא היתה עם אחר שצריכה לפרוש ממנו (אדם זר), אלא היתה רק עם בעלה שמאוחדת אתו. אולי לכן במי סוטה נעשה: "ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים” (במדבר ה,יז). שעפר ומים כרמז לנעשה ביום שלשי שהופרדו מים ועפר (וכלי חרס נעשה מעפר [=חימר] ומים, שכך הכלי כמרמז לאיחוד האדם ואשתו, והעפר ומים שניתנים בו בא לגלות שלא התחברו אשתו ואדם זר שלא אמורים להיות יחד). ביום שלישי נאמר פעמיים "כי טוב", כהשלמה ליום שני שלא נאמר בו "כי טוב”: 'ומפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני? לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום ג', והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו. ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכה אחרת, כפל בו כי טוב ב' פעמים: אחת לגמר מלאכת השני ואחת לגמר מלאכת היום' (רש"י; בראשית א,ז). אולי לכן מתגלה במים המאררים, כנגד מלאכת המים שנעשתה בשני ושלישי, שהאשה היתה צריכה להתרחק מגבר זר כעין ההפרדה של המים והרקיע (ביום השני). וביום שני לא נאמר "כי טוב”, וביום שלישי נאמר "כי טוב”, כעין כרמז שיש שתי התגלויות (ולכן מחולק ביומיים), יש שחטאה ובה לא מתגלה אמירת טוב (כעין רמז בשני שיש גשם שכמחבר מים עליונים ותחתונים, כעין רמז שבאה והתאחדה עם אחר המופרדת ממנו), ויש שלא חטאה ואז מתגלה אמירת טוב, ועוד נאמר (בשלישי) פעמיים "כי טוב”, שכך כרמז שבסוטה שהתגלתה ככשרה נעשה בה גילוי של טוב גדול: '"ונקתה ונזרעה זרע", שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים' (סוטה כו,א). אולי זה מתגלה בהטבת הזרע כרמז שבכיור נרמז על יום שלישי, שבו נאמר פעמיים "כי טוב" כי בו נגמרו שתי מלאכות, כשבמלאכה השניה נאמר על זרע: “ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלקים כי טוב" (בראשית א,יא-יב). שכך המים המאררים (שנעשה בהם מלאכת הפרדה מהיבשה בשלישי, כמו שהיא נפרדה מזרים, שלא בגדה בבעלה) מביאים להטבה גדולה (שנאמר פעמיים "כי טוב" בשלישי) בדבר שקשור לזרע האדם (שנאמר זרע ופרי, והעץ רומז לאדם: “כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט). בשלישי המים והיבשה הופרדו, שכך האשה צריכה להיפרד מכל האחרים (שאינם בעלה); ואם מזנה, שהולכת עם אחר, זה כעין הפסקת ההפרדה, שהמים עולים ליבשה, שבדבר זה מביא חורבן ליבשה (כעין צונמי שמחריב את היבשה), שכך האשה נחרבת (“והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה” וגו' [במדבר ה,כז]), כעין ביטול הדמות, שנעשה אדם מעפר ("וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה” [בראשית ב,ז], והאשה לוקחה מהאיש), שכך כעין באים המים (מהים) ומוחקים את הדמות שהתגבלה מהעפר, שכך המים המאררים מבטלים את האשה שזינתה. בשלישי גם התגלה לימוד להפרדה של כל מין לעצמו: 'דרש רבי חנינא בר פפא (תהלים קד, לא): "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" באילנות (בראשית א, יא), נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות? ועוד קל וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו”' (חולין ס,א). שכך כרמז שעל הנשים ללמוד מוסר לעצמן להיות נאמנות לביתם, שזה רמוז ב"מראת הצבאת” שמלמד על המקום של הכיור, שינתן במקום שיראו אותו הנשים וילמדו מוסר: '"במראות הצובאות" – שהיה נתון בין אוהל מועד ובין המזבח, משוך מעט כלפי צפון, כדי שתראנה אותו הנשים הצובאות, ויהא נזכר להנה שמשם משקין הסוטות, כדכתיב: "מים קדושים בכלי חרש" (במדבר ה,יז), ומתרגמינן מי כיור במאן דחסף, ונוסרו במראות – במקום ראייתן' (ר”י בכור שור). אולי מי הסוטה נעשה ממי הכיור, שהוא נעשה מנחושת המראות, כרמז שמי הכיור יראו חזרה האם הן טהורות או לא, כעין מראה שמראה את הדמות שעומד מולה, שכך מתגלה במים: ”כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם” (משלי כז,יט), שכך מי הכיור בודקים במים המאררים את ליבה (ומעשיה) האם נאמנת לבעלה או ח"ו בגדה בו עם אחר, שכך האם ראויה לקדושה (כאוה"מ, וכך ראויה להתקיים בעולם, כיון שאדם מגיע לעולם לשליחות – לגלות את שם ה' בעולם, ובסיום שליחותו הוא נפטר מהעולם) או שח"ו לא.