"ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו. בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום" וגו' (אסתר א,א-ד). מדוע עשה אחשוורוש דווקא 180 יום משתה? במדרש 'לקח טוב' מובא: '"ימים רבים שמונים ומאת יום" – מה שהיה מראה להם היום, לא היה מראה להם למחר, וכן כל ק״פ יום, כל ו׳ חדשים מניסן ועד תשרי, כיון שהגיע החורף פסקה המשתה', יוצא שזה היה עד זמן זה בשל שאז החל החורף ולא היה ראוי להמשיך בו משתה. (וראה ב'אור חדש' למהר"ל שמסביר באריכות את מספר הימים). אולי אפשר שזה קשור לנאמר בהמשך: ”ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך” (פס' ה). שהנה מצאנו ששה חודשים במגילה בעניין הנערות: “כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (אסתר ב,יב), ששה חודשים בשמן המור בשביל לעדן את הבשר: '"ששה חדשים בשמן המור" … ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן את הבשר' (מגילה יג,א). ממילא אולי כיון שאחשוורוש התכוון שבמשתה שעשו יהיה פריצות ערווה, כמו שנאמר בחז”ל: '"גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות", בית הנשים מיבעי ליה?! אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו' (מגילה יב,א). לכן באו לתת מקום לכל הנשים שיוכלו להשתתף בפריצות במשתה, לכן הקדימו חצי שנה משתה לכל המדינות, שבאותו הזמן יוכלו נשות שושן להתארגן לקראת המשתה של שושן, שבזמן זה יוכלו להשתמש בשמן המור לקראת המשתה, כדי שיהיו מוכנות במשתה. אולי אפשר שמשמים גלגלו כך שיצא 180 יום (שאחשוורוש חשב בגלל החורף, אבל משמים עשו בכוונה שיצא במספר ימים אלו) כיון שבא לרמז בזה על מהותו של המשתה שעשה, שזה קשור לביהמק"ד: '"בימים ההם כשבת המלך", וכתיב בתריה: "בשנת שלש למלכו"? אמר רבא: מאי "כשבת" - לאחר שנתיישבה דעתו. אמר: בלשצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא. מאי היא? דכתיב (ירמיהו כט, י): "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם", וכתיב (דניאל ט, ב) "למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה", חשוב ארבעין וחמש דנבוכדנצר ועשרים ותלת דאויל מרודך ותרתי דידיה, הא שבעים; אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו' (שם יא,ב). יוצא שהמשתה היה לציון אי גאולת ישראל והקמת המקדש. והנה בעקבות המשתה נהרגה ושתי והומלכה אסתר, שבנה אישר לחזור ולהקים את המקדש; שזהו גילוי שה' מתקן רטיה מהמכה עצמה, המשתה על אי הקמת המקדש הוא הבסיס שממנו יצא הקמת המקדש. לכן נרמז ב180 יום כרמז (בגימטריה קטנה) ל-י"ח שנים שמתגלה בהקשר להקמת המקדש שבעים שנה לאחר הגלויות: ' … שחזרו ישראל מגלות בבל לא"י, ובאותה שנה בשנת אחת לכורש יסדו ישראל יסוד ב"ה. וצרי יהודה ובנימין הלשינו עליהם לכורש מלך פרס וצוה לבטל המלאכה שלא לבנות עוד בנין בית המקדש. והיו ישראל בטלים, שלא בנו הבית כל מלכות כורש ואחשורוש שמלך אחריו, עד שנת שתים למלכות דריוש בן אחשורוש מלך פרס, שהוא דריוש בן אסתר. ובשנת שתים למלכותו התחילו לבנות בית המקדש עד אשר הושלם הבנין. ומשנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס שנבנה הבית בימיו היו י"ח שנה, לקיים מה שנאמר (דנייאל ט): "למלאות לחרבות ירושלים ע' שנה" וגו'. ועכשיו בשנת שתים לדריוש הושלמו ע' שנה למלאות לחרבות ירושלים, חורבן הבית שגלה צדקיהו. ומגלות יהויקים עד גלות צדקיהו שנחרב הבית היו שמנה עשרה שנה. ועכשיו בשנת אחת לכורש מלך פרס הושלמו ע' שנה מגלות יהויקים שגלו ישראל לבבל, ובכך נתקיים המקרא שנאמר (ירמיהו כ"ט): "כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם" וגו', וזו היא הפקידה שחזרו ישראל על אדמתם ובנו יסוד בנין הבית, אע"פ שלא נגמר עכשיו. נמצא שהיה נ"ב שנה מגלות צדקיהו שנחרב הבית עד שנה אחת לכורש מלך פרס, ושמנה עשרה לאחר שנה א' לכורש שהיא שנת שתים לדריוש מלך פרס הושלמו שבעים שנה לחורבות ירושלים מגלות צדקיהו שנחרב הבית עד שתים לדריוש שהתחילו ישראל לבנות הבנין וגמרוהו' (רש"י; עזרא א,א). שזהו כעין היסוד של אחשוורוש למשתה, שעשה חשבון ע' שנה מהחורבן שעדיין לא נגאלו ולכן קבע שכבר לא יגאלו, אולם טעה בחשבון; לכן מתגלה ברמז לי"ח כרמז לחשבונות של שבעים שנה מהגלויות מירושלים (יהויקים וצדקיהו) והגאולות (בכורש ודרויש), שזהו היסוד למשתה, שחשב אחשוורוש שלא יגאלו עוד כי עברו שבעים שנה (בחשבונו) מהחורבן; לכן מתגלה ב-18 כנגד השנים שיש בין גילויי הגאולות שנעשו בגילוי של שבעים שנה מהחורבן, שלא בנו אצל כורש עד דרויש וזה השפיע לטעותו של אחשורוש שראה שעדיין לא נגאלו בזמנו (וזה 18 שנה והמשתה 180 יום, שזה גדול יותר פי עשר, אבל מצד שני במציאות זה היה בהרבה יותר קטן, כי זה 180 ימים לעומת ה-18 שזה בשנים, לכן כרמז זה בהגדלה של פי עשר [כהגדלה בגימטריה] שזהו הגילוי של 180 ימים). אולי גם 18 מרמז על הקמת המקדש שייעשה בעקבות המשתה (שאסתר תעלה למלכות, ובנה המלך יתן אישור לבנות), שזהו כנגד הציווים על המשכן שנאמר י"ח פעמים בבניית המשכן בפעם השניה (כמובא בהקשר לתפילת שמונה עשרה): 'רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן: כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני' (יר' ברכות ד,ג) [וכן כרמז שיקום המקדש השני, כעין כמו שזהו הנאמר בפעם השניה במשכן, שלכן נקרא 'פרשת משכן שני']. עוד אפשר שזה כרמז ל'חי', שבעקבות המשתה תעלה אסתר שהיא תגלגל את הצלת ישראל מהמן, שזהו גילוי חיים לישראל, גילוי של 'חי'. כמו כן נראה כרמז שהמשתה היה כדי שושתי תיפול ותמות, שבזה נעשה מחיית נבוכדנצר: 'ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (ישעיהו יד, כב): "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'” … ונכד זו ושתי' (מגילה י,ב). ('"שם ושאר" וכו׳ – לא ישאר מה משלו להיות שמו נזכר עליו, ולא ישאר מי משאר בשרו ולא בן ולא בן הבן' [מצודות; ישעיהו שם]). לכן נרמז משתה כרמז ל'חי' שכאן יגרם בהמשך (שהמשתה בשושן היה המשך למשתה הקודם) מחיית זכר מנבוכדנצר, שלא ישאר שום חי. אולי גם כרמז לחיי יצחק, שנפטר בגיל 180 שנה (בראשית לה,כח-כט), ויצחק מרמז על הקשר החזק של יהודי לא"י, שיצחק לא הורשה לצאת מהארץ בשל קדושתו (ב"ר סד,ג), כרמז שכל מה שנעשה כאן היה בשל שלא עלו קודם לא"י, שאילו היו עולים כולם לא היו נשארים יהודים בשושן, וממילא גם לא היה נשאר שם מרדכי, ולא היה נעשה כל המעשה שנעשה; וכן אחשוורש חגג במשתה שלא יגאלו ויעלו לארץ. אולי גם רמז לאברהם אבינו שהיה ראוי שיחיה עד גיל 180 אלא שנפטר חמש שנים קודם בגלל עשו ('ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה. לפיכך קצר הקב"ה ה' שנים משנותיו, שיצחק חי ק"פ שנה וזה קע"ה שנה' [רש"י; בראשית כה,ל]). ושרה אשתו נלקחה לפרעה המלך, כעין שאסתר אשת מרדכי ('"ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". תנא משום ר"מ: אל תקרי לבת אלא לבית' [מגילה יג,א]) נלקחה למלך אחשוורוש. כך שמרמז על דימוי ביניהן, שלכן זכתה אסתר למלכות גדולה כ"ך: 'ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים; בעא לערערה יתהון. אמר: מה זכתה אסתר למלוך על "שבע ועשרים ומאה מדינה"? אלא כך אמר הקב"ה: תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה' (אסת"ר א,ח). אולי אחשוורוש בא להראות בזה את גודל מלכותו, ששלט על חצי עולם (שם,ה), לכן עשה משתה חצי שנה, כעין גילוי כנגד חצי עולם (שזמני העונות משתנות קצת בין המקומות, ולאחר שנה השמש חוזרת למקומה, לכן רמז בזמן השנה כרמז למקומות השונות בעולם, ולכן עשה זאת חצי שנה כרמז לחצי עולם שעליו שלט). אולי אפשר שבעקבות מה שנעשה במשתה (שאסתר עלתה למלכות) נעשה נס פורים (שאסתר פעלה והצילה את ישראל) שבעקבותיו קיבלו ישראל על עצמם את התורה מרצון: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז): "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). לכן כרמז שלהבדיל ממתן תורה שנעשה בכפיה של מיתה, כאן קיבלו עליהם את התורה מרצון, ולכן זה מתגלה בגילוי של חיים גמורים, שלא היתה סכנת מיתה אם לא יקבלו, שזהו שקיבלו ברצון; לכן מתגלה בדימוי של 'חי' במשתה כרמז לחיים. כמו"כ רומז שיקבלו עליהם בעקבות זאת את התורה מרצון, שהתורה נקראת חיים: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח). (למ"ד ששבוע המשתה בשושן הוא חלק מה-180 יום [ב"ר ב,ה], אז ברור שה-'חי' מרמז גם על המשתה של שושן, ולכן מלמד על שיקבלו תורה כמו שאמרנו שנרמז ב-חי; אבל גם למ"ד שזה חוץ מה-180 יום [שם], המשתה בשושן הוא כהמשך למשתה הגדול, ולכן נרמז ממנו עליו, כרמז מה יקרה בהמשכו; שהמשתה הזה הוא המשכו, וכך מרמז גם על מה יהיה בהמשכו במשך השנים).