בס''ד          פרשת בשלח: האם ניתן לקרוא בתורה במנחה בימי שני וחמישי

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שלאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, נתקלו במחסור במים, לאחר שגם המים שנתקלו בהם היו מרים: ''ויַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם''. כפי שמתארת התורה, על מנת להמתיק את המים, הקב''ה הורה למשה לזרוק לתוכם עץ. מדוע כך הורה? הרמב''ן (טו, כה) העלה שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה, לא היה בכך מעשה נס יוצא דופן, שכן אותו העץ בטבעו מסוגל להפוך מים מרים למתוקים. לפי פירוש זה, כאשר התורה כותבת שהקב''ה הורה למשה עץ, הכוונה שהוא הראה לו את העץ המתאים. אפשרות שניה, אותו עץ בכלל היה מר, ולא היה אמור להמתיק את המים. המים הומתקו בכל זאת, שכן כך דרכו של הקב''ה, לעשות נס בתוך נס. לפי פירוש זה, כאשר הקב''ה הורה לו על העץ, הכוונה שהראה לו דרכו, כיצד הוא פועל בעולם. ובלשונו:

''וטעם ויורהו ה' עץ: שהראה אותו עץ ואמר לו השלך את העץ הזה אל המים וימתקו... נראה בדרך הפשט, כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה. ורבותינו אמרו (מכילתא ותנחומא כאן) שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כענין המלח שנתן אלישע במים... ושוב מצאתי בילמדנו (מדרש תנחומא כאן), ויורהו ה' עץ, ויראהו לא נאמר אלא "ויורהו", הורהו דרכו. כלומר שהורהו ולמדהו דרכו של הקדוש ברוך הוא, שהוא ממתיק המר במר.''

בעוד שמפשט פסוקי התורה משמע שהבעיה הייתה מחסור במים, הגמרא במסכת בבא קמא (פב ע''א) מוסיפה, שהייסוד לתלונות בני ישראל, היה מחסור בלימוד תורה, שהלכו שלושה ימים ללא לימוד. כדי למנוע חזרה של מצב מעין זה בעתיד, תיקנו לקרוא בשני וחמישי בתורה. בעקבות כך נעסוק השבוע בסוגיה זו, נראה את מחלוקת התנאים מה יש לקרוא, האם חובת הקריאה מדאורייתא או מדרבנן, והאם כאשר אין אפשרות לקרוא בתורה ביום שני בבוקר, ניתן לקרוא בתורה במנחה, או ביום שלישי.

שני וחמישי

כאמור, הגמרא במסכת בבא קמא (פ ע''ב) כותבת, שנביאים תיקנו שיקראו בתורה בשני וחמישי. הגמרא מקשה על כך, שכן ישנה ברייתא שעזרא בנוסף לכך שתיקן לקרוא בתורה בשבת במנחה, הוא גם זה שתיקן שיקראו בתורה בשני וחמישי, ולא הנביאים. ומיישבת, שאותם נביאים תיקנו שיקרא עולה אחד שלושה פסוקים, או שלושה עולים, כל אחד פסוק, ועזרא הוסיף על תקנתם, שיקראו שלושה עולים, כל עולה שלושה פסוקים, כנגד כהנים, לווים וישראלים.

מה יש לקרוא? הגמרא במסכת מגילה (לא ע''ב) מביאה מחלוקת תנאים בנדון. לדעת רבי מאיר, אין טעם לחזור על אותה קריאה, ולכן במקום בו מפסיקים לקרוא בשבת במנחה, ממשיכים בשני, במקום בו מפסיקים בשני ממשיכים בחמישי וכן הלאה. רבי יהודה חולק וסובר, שכיוון שמטרת קריאות אלו, אינה להתקדם בקריאת הפרשה השבועית, אלא ללימוד, על מנת שלא יעברו שלושה ימים ללא לימוד תורה, אם כן אדרבה, עדיף לחזור שוב על אותה הקריאה. ובלשון הרב ליפשיץ (תורת אמך, מגילה):

''את שיטת רבי יהודה נראה לבאר, שהחזרה הכפולה והמשולשת באה להדגיש שקריאת התורה בשבת שונה במהותה מקריאת התורה בשני ובחמישי, ואינן מתחברות למערכת אחת. קריאת התורה בשבת מיועדת להשלים את כל התורה, לפיכך במקום שמפסיקים בשבת אחת מתחילים בשבת הבאה. קריאת התורה בשני ובחמישי מיועדת לקיום מצות לימוד תורה, "שלא ילינו ג' ימים בלא תורה", כיוון שעיקר המצוה בעצם הלימוד, חוזרים על אותה קריאה ואין מתקדמים בה.''

על בסיס היגיון זה כתב בתרומת הדשן (סי' כב), שבמקרה בו בעל הקורא דילג על פסוק בקריאת התורה בשבת, עליו לשוב ולחזור על הקריאה, שכן לא השלימו את כל הקריאה הנדרשת. לעומת זאת במקרה בו דילג על פסוק בקריאת התורה בשני וחמישי, לא צריך לחזור, שכן העיקר שילמדו הקהל תורה, וכך נעשה. יתרה מכך כתב ערוך השולחן (קלה, ה), והסכימו עימו אחרונים רבים, שגם במקרה בו לא קראו כלל את פרשת השבוע הנוכחית, אלא פרשה אחרת, די בכך, ואין צורך לשוב ולקרוא.

מדאורייתא או מדרבנן

כאמור, הגמרא כותבת שהנביאים בזמן משה רבינו תיקנו את קריאת התורה, והרמב''ם (תפילה ) אף כתב שמשה רבינו בעצמו תיקנה. נחלקו האחרונים, האם ניתן להסיק מגמרא זו, אם חובת הקריאה מהתורה או מדרבנן:

א. הרשב''ץ (ב, קסג) והב''ח (תרפה, א) סברו, שכיוון שהנביאים בזמן משה רבינו תיקנו את הקריאה, ממילא חובת הקריאה היא מהתורה. משום כך חלק הב''ח על התוספות (מגילה יז ע''ב ד''ה כל) שסברו, שרק קריאת פרשת זכור מהתורה, ושאר הקריאות מדרבנן, וטען שכל הקריאות מהתורה, אלא שבעוד שבשאר הקריאות לא תיקנו משה והנביאים נוסח ספציפי של קריאה והעיקר שיקראו בתורה (ורק חז''ל לאחר מכן תיקנו את סדר הקריאה), בפרשת זכור התעקשה התורה על נוסח ספציפי אותו יש לקרוא[1].

ב. הברכי יוסף (קלה, א) והפרי חדש (קלט, ח) חלקו על דבריו, וסברו שהחובה לקרוא בתורה מדרבנן בלבד, למרות שהנביאים בימי משה תיקנוה. מעבר לכך שכדבריהם עולה מדברי התוספות שראינו לעיל, טענו, שכדי שהלכה כלשהי תחשב כהלכה מהתורה, לא די בכך שיתקן אותה אדם שחי בזמן התורה, אלא שתופיע ותהיה כתובה במפורש בתורה, או שתדרש מפסוק. והוסיפו, שכך משמע מלשון הגמרא, שנביאים 'תיקנו', משמע שמדובר בתקנה בלבד. ובלשון הברכי יוסף:

''ראיתי שכתב הרב בית חדש, דלפי מה שאמרו דמשה רבינו תקן קריאת התורה בשבת, לפי זה ודאי כל קריאה בשבתות מן התורה. ודבריו קשים לשמוע, דנהי דמשה רבינו תקן, סוף סוף הוייא תקנה ואינה מן התורה, ולא מיקרי אלא מדרבנן, וקרא לא אתא משום תקנת משה רבינו... וזה דבר שהשכל מחייבו, דלא מיקרי מן התורה כל מידי דלאו מימרא דרחמנא בכתב ובעל פה, וכל תקנה בשגם היא היולדה והמחזיקה משה רבינו, דרבנן היא.''

מה תהיה הנפקא מינה אם חובת הקריאה מהתורה או מדרבנן? בנוסף לכך שבמקרה של ספק אם קראו בתורה או לא, הרי שרק כאשר החובה מדאורייתא צריך להחמיר ולקרוא שוב, עוד ציין הברכי יוסף השלכה בדין הנשבע שלא יקרא בתורה, או קהל שנדר שאדם פלוני לא יקרא בתורה. אם קריאת התורה חובתה מדאורייתא, אזי השבועה לא חלה, שכן כפי שכותבת הגמרא במסכת נדרים, לא ניתן להישבע לעבור על המצוות. אך אם החובה לקרוא מדרבנן בלבד, השבועה חלה.  

קריאה מאוחרת

כאשר הגמרא כותבת שיש לקרוא בתורה בשני וחמישי, היא לא מציינת את הזמן הראוי לקריאה זו. כיום מקובל לקרוא בשחרית, אך דנו הפוסקים האם ניתן לקרוא במנחה, לדוגמא במקרה בו לא היה ספר תורה בשחרית, או שלא היה זמן לקרוא:

א. בשו''ת בית שערים (או''ח סי' נ) סבר, שאין לקרוא במנחה, ואת פסיקתו ביסס על שלושה אדנים. הראשון, דברי הרמב''ם, שכתב שיש לקרוא בשחרית, והבין שהכוונה שחרית בדווקא. השני, פסק המהר''ם מינץ, שאם ביטלו קריאה בשבת בבית כנסת אחד, אך קיימו באחר, בית הכנסת שביטל לא צריך להשלים את הפרשייה שהחסיר, וניתן להסתמך על בית כנסת אחר שקרא. השלישי, שבדיעבד יוצאים ידי חובת לימוד תורה בזמירות שאומרים קודם התפילה, ולכן מספק אין לקרוא במנחה.

גם הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ג, יז) הסכים למסקנת הבית שערים, אך מטעם אחר (שכן לא הסכים לנימוקיו). את דבריו ביסס בין השאר על דברי התוספות (בבא קמא שם), שכתבו שהסיבה שתיקנו לקרוא דווקא בשני וחמישי (ולא לדוגמא בשלישי וחמישי, או שלישי ושישי), שימים אלו הם ימי רחמים. ומשום כך, כיוון שעל פי הזוהר השעות המסוגלות לרחמים הן דווקא שעות הבוקר, ולא שעת המנחה, ממילא יש לקרוא דווקא בשעת הבוקר ולא בשעת המנחה. ובלשונו:

''מסקנא דדינא יפה דן יפה הורה כבוד הדרת גאונו, שאין לפועלים משכימי קום לנהוג לקרות בספר במנחה בשני ובחמישי. וכמו שנתבאר לעיל מילתא בטעמא. ואף על פי שהעושה כן באקראי אין מזחיחין אותו, שיש לו על מי לסמוך, מכל מקום הבא להמלך מורין לו דשב ואל תעשה עדיף. אבל בקבע פשיטא שאין לנהוג כן.''

ב. הרב וואזנר (שבט הלוי ד, טו) והציץ אליעזר (יג , כז) חלקו וסברו, שבמקרה ולא קראו בשחרית, ניתן לקרוא כל היום, שכן לטענתם העובדה שבגמרא לא מובא שיש סייג לזמן הקריאה בימי שני וחמישי, מורה בפשטות שזמנה כל היום, וככל מצווה ביום שזמנה כל היום. עם זאת הסכימו, הן בעקבות שמנהג ישראל לקרוא דווקא בשחרית, והן בעקבות דברי הזוהר שראינו בדברי הרב עובדיה, שלכתחילה יש לקרוא דווקא בשחרית, ומשום כך אין להפוך את הקריאה בשני וחמישי בצהריים למנהג קבוע[2].

כפי שראינו בעבר (פרשת צו שנה ב'), במקרה בו לא קראו בשבת בתורה, בשבת הבאה יש לקרוא שתי פרשיות, הפרשה הנוכחית והקודמת. האם במקרה בו לא קראו בשבת בשחרית, ניתן לקרוא את הפרשה במנחה? הנודע ביהודה (דגול מרבבה או''ח קלה, ב) סבר, שגם במקרה זה ניתן להשלים במנחה, שכן כל השבת הוא זמן הקריאה. החיד''א (חיים שאל א, עא) חלק וכתב, שלא מצינו שבמנחה של שבת ניתן לקרוא בשבעה קוראים, ולכן במקרה בו לא קראו בשחרית, יקראו בשבת הבאה את הפרשייה שהחסירו.

קריאה ביום שלישי

נקודה נוספת שנחלקו בה הפוסקים היא, האם במקרה בו לא קראו כלל ביום שני, ניתן לקרוא ביום שלישי:

א. העטרת זקנים (קלה, א) סבר, שאכן במקרה זה יש לקרוא ביום שלישי. הוא נימק, שכיוון שכאמור טעם הקריאה בימי שני וחמישי הוא שלא יעברו שלושה ימים ללא לימוד תורה, ממילא גם אם יקראו בתורה ביום שלישי תתקיים התקנה, שכן מיום שבת עד יום שלישי לא עברו יותר משלושה ימים. עם זאת כתב שיש מקום לומר, שרק במקרה בו בשוגג החמיצו את הקריאה ניתן לקרוא ביום שלישי, וכמו תפילת תשלומים, שרק המחמיץ תפילה בשוגג יכול להתפלל פעמיים את התפילה הבאה. ובלשונו:

''ונראה דאם בטלו ביום שני הקריאה בספר תורה על ידי אונס, יכול לקרא הקריאה של יום שני ביום שלישי, כדי שלא יבטל תקנות עזרא, ושלא ילכו שלשה ימים בלא תורה... ודווקא שבטלו ביום שני בשוגג, אבל אם בטלו במזיד נראה לי שהוא דומה לתפילה, ומעוות לא יוכל לתקן הוא, כן נראה לי. ומכל מקום צריך עיון, כי שמא שאני התם שעבר היום בטל קרבנו, מה שאין כן הכא בנידון דידן הרי זה דומה למי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום.''

ב. האליה רבה (שם, ב) חלק, וכתב שמדברי הפוסקים שהתייחסו רק להשלמת קריאת התורה שהחמיצו בשבת, ולא לקריאת התורה שהחמיצו ביום שני, נראה שסברו שלא ניתן להשלים את קריאת יום שני, וכאשר תיקנו חז''ל את הקריאה, תיקנו רק בימי שני וחמישי. כך פסק גם הברכי יוסף (קלה, ב), שהוסיף כסברא להקל, את דברי הבית שערים שראינו לעיל, שכיוון שיש מקום לומר שיוצאים ידי חובת לימוד תורה במזמורים שלפני התפילה, שב ואל תעשה עדיף, ואין לקרוא ביום שלישי.

עוד הביא הברכי יוסף את דברי המשאת יוסף, שכתב שאין לקרוא בתורה ביום שלישי בהתבסס על דברי התוספות, שכתבו שהסיבה שתיקנו לקרוא ביום שני וחמישי, היא מחמת כך שהם ימי רחמים, וממילא ביום שלישי שאינו יום רחמים, אין לקרוא. אמנם סיבה זו דחה הברכי יוסף, שכן ברור שעיקר התקנה היא כדי שלא ילכו שלושה ימים ללא תורה, והטעם של התוספות הם רק תוספות טעם, ולא מחמת כך יש להימנע מקריאה ביום שלישי (אך כאמור, סבר שאין לקרוא מטעם אחר).

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[3]...