"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן" (ויקרא י,ג). 'דכתיב (שמות כט, מג): "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי; דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר, שנאמר (ויקרא י, ג): "וידום אהרן". וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז, ז): "דום לה' והתחולל לו", אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג, ז): "עת לחשות ועת לדבר", פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב (תהלים סח, לו): "נורא אלקים ממקדשך", אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל' (זבחים קטו,ב). אהרן שתק על מות נדב ואביהו, וזו היא זכות עצומה לו, ואף קיבל על כך שכר. אולם מה מוסיפים הפס' שמביאים מדוד ושלמה על מה שנאמר באהרן (שלכן הביאו אותם)? בפשטות אצל אהרן נאמר שהוא עצמו עשה, ואילו אצלם זה נאמר בלימוד לכולם, שזה בא לומר שלא רק אנשים מיוחדים בעלי מעלה (כאהרן) ראוי שלא ידברו, אבל אנשים רגילים אינם בדרגה שכזו (ולכן זה לא מעלה ששותקים או אפילו לא ראוי שמחזיקים במעשה שאינו למדרגתם), אלא זה חל על כולם, שכולם ראויים לדרגה שכזו. עוד אפשר שאצל אהרן אלו היו שני בניו שזה דבר קשה, אבל אולי זה דווקא כשיש מעט אבל כשיש רבים וזה בא כמה פעמים שזה קשה הרבה יותר, אולי שם אין טעם לשתוק? לכן לומדים בדברי דוד: 'אע"פ שמפיל לך חללים חללים'. בנוסף, אצל אהרן זה היה ששתק ולא ענה למשה על דבריו, שזהו שתיקה שמתגלה מול בני אדם, שמקבלים על עצמם את דין השמים ולא ח”ו טוענים שאינו כראוי, אולם אולי כלפי הקב"ה יכול אדם לבא ולטעון למה עושה לו זאת? לכן מתגלה בדוד "דום לה'”, שזה מול הקב"ה, שאף מול הקב"ה זו דרגה חשובה לשתוק על הצרות. עוד נראה שאצל אהרן נאמר לו שבניו היו בדרגה גבוה ביותר, כמו שמובא: 'אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן' וכו', לכן מובן שראוי לקבל על כך את הדין ולשתוק, אולם במקרה אחר שלא מובן למה נעשה הדבר, אולי בזה אין טעם שלא לומר דבר? לכן מתגלה אצל דוד: '"דום לה' והתחולל לו", אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק', שזה כללי תמידי. בנוסף, אצל אהרן ידעו מה עשו בניו שלכן מתו (שחטאו), ולכן מובן ששתק, אולם במקרה כללי שלא יודעים למה נעשה הדבר אולי יכול אדם לומר לקב"ה למה נענשו? לכן מביאים ראיה מדוד שגם בזה ראוי לקבל עליו את הדין ולשתוק. הפס' אצל שלמה הוא כללי תמידי, שתמיד ראוי לקבל עליו את הדין ולשתוק גם אם לא נעשה דבר מיוחד וחריג, אלא זה תקף תמיד, שזהו "עת לחשות", ולא משנה מה נעשה; אולם יש גם תוספת, שיש פעמים שיש חשיבות לדבר, שלא חכמה תמיד לשתוק אלא יש פעמים שצריך דווקא לדבר – שהשתיקה אז רעה (כגון לדבר בשביל שיחזרו בתשובה, או להתחנן לה' שירחם על כלל ישראל ויסלח, ויראה את ההרוגים ויבטל את מידת הדין וכדו'). אולי אפשר שיש כאן רמז שיש גילוי בדוד ובשלמה, שאצל דוד היו מלחמות ואילו אצל שלמה היה שקט ושלום, ואצל דוד ושלמה התגלה קשר למקדש (וזהו שנרמז שדרשו מהפס': "נורא אלקים ממקדשך", כדי לרמז שיש במקודשים קשר למקדש), שדוד יסד את המקדש וקידש את קרקע המקדש, ושלמה בנה את המקדש. שיש בזה רמז על מסירות נפש (שזהו העניין כאן), שבזה מגלים את שם ה' בעולם ויש בזה גילוי כעין מקדש לה' – להשראת השכינה. שאדם שיוצא להילחם ומוסר נפשו דרגתו גדולה מאוד, והרי הוא כעין יצחק אבינו ע"ה שמסר עצמו לעקידה לשם ה'; והעקידה היא היסוד של מקום המקדש: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב,יד). '"ה' יראה" – פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. "אשר יאמר היום" – שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו' (רש"י). שזהו כעין גילוי דוד שיסד וקידש את מקום המקדש, שזהו יסודו של המקדש כעין שהעקידה היא היסוד למקדש. לכן גם מתגלה בדוד כח גדול מאוד של השכינה שלכן לא ניתן לו לבנות את המקדש שאחרת לא היה נחרב: ' … אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמרו לו: והרי יפה? א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: "באהל בת ציון שפך כאש חמתו”. אמר לו הקב"ה: חייך, הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בונהו, לשמך אני כותבו: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”' (ילקו”ש; נ”ך רמז קמה [אמנם יש גם דעות אחרות למה דוד לא בנה את המקדש, ראה 'משיב מלחמה – א' סימן א, למרן גדול הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א]). אצל שלמה נבנה המקדש, ובזמנו כל ישראל ישבו על אדמתם, שגם זה גילוי שכינה: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו' וכו' (חסד לאברהם ג,ז). לכן בשניהם נרמז על גילוי המקדש והשכינה, כרמז לשני הדברים האלו (מלחמה על א"י ונחלת א"י [שגם בה יש קשיים ויסורים כמו שרואים בימנו, שא”י נקנית ביסורים (ברכות ה,א)]) שמביאים לשכינה; ולכן על שניהם נרמז קבלת דין של הקב"ה, כגילוי חיבור שלם לשכינה שלכן לא מהרהר כלל אלא מקבל על עצמו בתמימות, שזהו דרגה גבוה וראויה ביותר. (אולי שורש המתגלה אצל דוד זהו כנגד מות נדב, שהוא היה הבכור שזהו עיקר אביו ["כי הוא ראשית אנו" (דברים כא,יז)], ולכן כרמז לדוד אביו של שלמה; וכן לשון נדבה, שמנדב עצמו במסירות נפש למען שם ה' ויוצא למלחמה. ושורש דברי שלמה זה כנגד מות אביהוא שמרמז על 'אבי-הוא', ששלמה המשיך בבניית המקדש את מה בדוד אביו החל; והקים את המקדש בו אנו עובדים את ה' אבינו, שאנו בניו בשל מהותנו שאנו קשורים לקב"ה ולעבודתו [“בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א)]. שכך מתגלה בהם גילוי של שתיקה וקבלת מעשה ה' בתמימות כמו שעשה אהרן על בניו).