"חולה שהוא צריך לאכול -אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן" (שו"ע,תקנ"ד,ו) למרות חומרתו והשוואתו ליוה"כ, ת"ב אינו דאורייתא. לכן חולים ופצועים, גם אם אינם בסכנה –פטורים, אלא אם מצבם קל והצום הממושך לא יפגע בהחלמתם. והוסיף הרמ"א שאם אין להם צער גדול -נוהגים להתענות, כמובן, בתנאי שחוות הדעת הרפואית איננה שוללת זאת. (והעיר הגרשז"א, שחולה השוכב בביתו, אין עניין שיתענה עד חצות היום, משום שכל הרעיון להיות שותף עם הציבור בקינות הנאמרות עד קרוב לחצות בביהכ"נ). במקביל, אנשי הצוות הרפואי שצריכים לטפל בחולים, המרגישים שהצום אינו מאפשר להם לעשות את עבודתם, רשאים לאכול ולפחות לשתות, שהרי זה יפגע בחולים ובתוכם כאלה שמצבם מסוכן.

מי שכעת אינו חולה, אך בשל בעיה בריאותית הצום עלול להביא אותו לידי חולי, יש דעות שישתה/יאכל לשיעורין כמו ביוה"כ, משום שבמצב זה הוא נשאר בגדר מעונה, והואיל והוא אינו כחולה הפטור מלכתחילה מהצום, עדיף שינהג כך (ביה"ל,תקנ"ד בשם "פתחי עולם"). יתכן, שבכלל זה אנשי הצוות הרפואי הנ"ל, אם יודעים מראש שלא ישרדו את כל היום ללא שתייה.

רחיצה: החולה פטור רק ממה שבעייתי עבורו, ולכן הוא חייב בשאר העינויים. לגבי יוה"כ פוסק הרמ"א שהחולה רוחץ כדרכו (תרי",ט, בשם הרמב"ם). נראה שכוונתו, שהיות והרחיצה לא נאסרה באופן מוחלט, אלא רק של תענוג, אצל חולה זוהי רחיצה היגיינית ואין בכך ביטול של עינוי. ואכן רחיצה קלה להעברת לכלוך ממשי –מותרת, וכן רחיצה של מצווה כגון נטילת ידיים בבוקר -עד חיבור האצבעות לכף היד. וחולה הנוטל ידיו לאכילת פת –יטול ידיו מלוא כף היד, משום שזו חובה ולא נאסרה כלל בת"ב וביוה"כ (משנ"ב,תרי"ג,סק"ז).

וכן רופאים ואחיות המטפלים בחולים, הרוחצים את ידיהם למניעת זיהום לעתים קרובות –מותרים בכך. ואם יש צורך לרחוץ כל הגוף כגון בסיום המשמרת מהטעם הרפואי הנ"ל –מותר בצונן.

ויהי רצון שהקב"ה ישלח רפואה שלמה לכל חולי ופצועי עמו מהרה בקרוב!