בס''ד

מאתר הידברות
ראיתי את יד ה'

הסיפור הבא נכתב על ידי אוהד שקד בעלון "שולחן השבת", ביום שישי שעבר, ומאז הוא מכה גלים ברחבי הרשת..

"את הסיפור סיפר לי תלמיד שלי לשעבר, שהוא אחד ממפקדי סוללת כיפת ברזל בארץ", כותב שקד.

"ביום ראשון התקשר אלי א', אחד ממפקדי סוללת כיפת ברזל. הוא היה תלמיד שלי לפני 6 שנים לערך. שמחתי שהתקשר. 'איפה לומדים תורה ברמת-גן?' שאל. תהיתי, מה קרה? שהרי היה רחוק לגמרי מקיום תורה ומצוות.

'אני עומד להשתחרר עוד כמה חודשים ורוצה להתחיל ללמוד בישיבה. ראיתי את הקדוש-ברוך-הוא בעיניים שלי!' אמר, לא פחות ולא יותר. שאלתי 'מה קרה'? והוא סיפר.

"טיל יצא מעזה. לפי החישובים המדויקים של כיפת ברזל מיוחדת, אנחנו יודעים איפה הטיל עומד ליפול ברמה של רדיוס של 200 מ'. הטיל שעליו אני מדבר, עמד לנחות במגדלי עזריאלי, בקריה, או על פסי הרכבת. איך שלא נסתכל על זה - מאות יכולים לשלם בחייהם. אנחנו שולחים כיפה ראשונה, היא מחטיאה. כיפה שנייה, מחטיאה, כיפה שלישית – מחטיאה. זה נדיר מאוד. עד היום רק היו שני מקרים כאלו. הייתי בשוק. יש לנו 4 שניות עד שאין דרך חזרה, והטיל נופל. הודענו כבר לשירותי החירום – מד"א משטרה ומכבי-אש להגיע למקום. הופעל נוהל חירום של פח"ע (פיגוע חבלה עוין)".



"פתאום, בלי שום תכנון מוקדם של מערכת כיפת ברזל (שמחשבת את זרמי הרוח האפשריים וכו'), מגיעה רוח ממזרח - רוח חזקה שאין לנו מושג מאיפה באה, ושולחת את הטיל מערבה אל תוך הים. כולנו היינו בהלם. קמתי וצרחתי 'יש אלוקים! יש אלוקים! יש אלוקים!'. ראיתי את הנס הזה בעיניים. לא סיפרו לי, לא דיווחו לי. אני ראיתי את יד ה' בועטת בטיל אל הים. הבחורים הדתיים שהיו איתי באותו מקום, לא הבינו על מה הסערה שלי, הרי ברור להם שהכל משמים, ובגדר נס. כמובן שזה לא דווח מטעמי ביטחון שדה (לכן לא מצוין מועד), אבל מספיק לראות את הנסים שכן רואים בעיניים בשטחים הבנויים, כדי להבין שיש אלוקים".

"רצתי לאחד החיילים הדתיים ששירתו איתי באותו מקום, וביקשתי להניח תפילין. קיבלתי על עצמי להתחיל לשמור שבת, וזאת הייתה השבת הכי טובה שהייתה לי עד היום".

"הייתי נרגש מאוד, ואפילו דמעה של התרגשות זלגה מעיניי", כותב שקד, ומסיים:

"אשריך", אמרתי לו. "שזכית לראות את האירוע, ושזכית להבין שהוא מאת ה'".

התגובות ברשתות החברתיות סערו תחת אמיתות הסיפור, והם הציפו את דף הפייסבוק של שקד בשאלות, שהשיב כמיטב יכולתו, מבלי יכולת למסור פרטים אישיים מעבר לאלו שנכתבו בסיפור, משום רגישות העניין.